Ihsahn – Emerita

גם אגדות מתות לפעמים, ובמקרה הזה, אחד האנשים המוכשרים ביותר בז'אנר מוצא עצמו בברוך הזה של הניסיון להמצאה מחדש. מדובר כמובן, במידה ויש לכם היכולת לקרוא באנגלית, ב – Ihsahn, אגדה עוד בחייו שנודע לרבים מאיתנו כיוצר המרכזי בלהקת הבלאק המחוכמת מכולן – Emperor, שלאורך שנות ה – 90 ותחילת העשור הקודם הצליחו לייצר רצף הוצאות ברמה שעוד לא נרשמה לדעתי ברקורד של אף להקה אחרת. כל הוצאה שלהם הייתה יומרנית מהקודמת, כשהם פורצים בשעטה אחוזת טירוף ביחד עם הגל השני של ה – Black Metal בדמו Wrath of the Tyrant, בהתפתחותו המטורפת לאלבום In the Nightside Eclipse, לפאר יצירתם Anthems to the Welkin at Dusk המדהים, המשיכו בעוז רוח ראוי להערכה ב – Equilibrium IX שהיה טכני בהרבה מקודמיו וכלל זליגה לכיוון ה – Death Metal, וקינחו ביצירה החד פעמית (והאהובה עלי מכל המבחר) Prometheus: The Discipline of Fire & Demise, שהיה מורכב בטירוף והיווה שיא אומנותי אדיר לדעתי, בכך שהציג להקה שהפכה לחלוטין את עורה, מלהקת Black Metal חורנית ואגרסיבית, ללהקת Prog טכנית במיוחד שהצליחה להקצין את המוזיקה המורכבת לכדי מלאכת מחשבת.לאחר כל אלה, ולמעשה ממש לפני צאת Prometheus, התפרקה הלהקה, ושלושת חבריה הקבועים החליטו להתפזר כל אחד לדרכו.

Ihsahn, גיבור סיפורינו, מצא את עצמו במצב הביש שהוא בעל הכישרון שאיבד למעשה את הפלטפורמה הנכונה לו. במשך השנים מצא הבחור דרור ליצירותיו בפרויקט הסתמי Peccatum שהקים יחד עם אשתו, ואף הוציא מספר אלבומי סולו שבמסגרתם ניסה להרחיב אופקים, השתמש בקולו האנמי, השתמש בגיטרות עם יותר מדי מיתרים ובחר לנדוד לארצות ש – Emperor, להקה שבמסגרתה הגיע לפאר היצירה שלו, לעולם לא הייתה נוגעת בהם משום הטעם הטוב שדבק בה.

אם כן, נתחיל בסקירה על האלבום הזה, שלצערי הרב אינו באמת שונה מההיצע של קריירת הסולו של Ihsahn עד כה. גם פה מנגנים שלושת הגיטריסטים בלהקה על גיטרות 8 מיתרים שהסיבה העיקרית לקיומן בעולם הזה הוא טרנד מטופש ש – Ihsahn מנסה להוציא ממנו מיטב כלשהו. הלחנים הדבקים והבנאליים שמתפרסים בכל שנייה באלבום הזה פשוט מזניחים את היכולות הנפלאות שהוצגו בעבר ע"י האמן המדהים לשעבר הזה.
ניסיונות בנאליים ליצירת עניין בדמות תזמורים מורכבים בדומה לאלה של Prometheus נופלים לתהום הנשייה, הגראול של Ihsahn נחלש משמעותית הודות לוותק האדיר שלו בתעשייה וקולו הנקי כל כך חסר אופי שזה פשוט חבל לי לשמוע דברים שכאלה ממישהו שאני כל כך מעריך. Devin Townsend, בחור שהצליח בניגוד לנ"ל ביצירת מוזיקה מצוינת גם לאחר התפרקות הלהקה שבאמצעותה התפרסם, מתארח באלבום בשיר Introspection, וכאן הפער שבין שני האמנים בולט לרעתו של Ihsahn, בעימות לא שיוויוני בין שני המוזיקאים. קולו של Devin הוא מה ש – Ihsahn יכול רק להתפלל לו, ויכולתו של Townsend להלחין מוזיקה מצוינת בכל ז'אנר שיבחר יכולה לגרום לעמיתו להוריק מקנאה.

בשירי האלבום נבחר משום מה לשזור נגינת סקסופון חיננית מדי לאלבום שמתיימר להיות אלבום מטאל. Ihsahn איננו המוזיקאי שיכול להרשות לעצמו להעמיק כל כך לטריטוריה הזו של המוזיקה האקוסטית, שכן היא חושפת את חולשותיו בתחום ההבנה העמוקה של הדבר הזה שנקרא דינאמיקה. למרות שישנם חלקים נפלאים ב – The Eagle and the Snake מבחינת הלחנים שבו, השיר הוא כלום מלבד הצפה של רעיונות לא טובים מספיק שמתחברים בעל כורחם האחד לשני. הפיתוח של המוטיבים באלבום לא מספקים את תאוותו של המאזין הפרוגרסיבי, ומבלבלות את המאזין הבאלקרי. איזה מין מאזין מבקש לו Ihsahn לקנות? האם המוזיקה שלו דורשת פתיחות גדולה כל כך שאנו חייבים לוותר על העיקרון הבסיסי שלנו לשמוע מוזיקה אחידה ברמתה ובעלת הסאונד האופייני לה? נראה שדרישותיו של הבחור מוגזמות מדי, לפחות בשבילי. כן, רמת הנגינה פה מדהימה. אין לי ספק שכל אחד מחברי הלהקה מיומן על הכלי בו הוא מנגן באופן מעורר קינאה, אך לא נשמע זאת כאן. אין יותר שירים מלאי חזון ועוצמה כמו בעבר. כיום אנו ניאלץ להסתפק ביומרה לא ממומשת של יוצר מוכשר אך לא עקבי שמתקשה להתנתק מעברו, ומתקשה עוד יותר ליצור את עתידו.

בראיון שראיתי לא מזמן, הודה Ihsahn כי הוא איננו מאזין יותר למטאל. אין זה מפתיע אותי, שכן הניתוק שלו מהמוזיקה ברור לחלוטין לאורך כל האלבום הזה. זוהי תעודת העניות של Ihsahn, המהולל שבין כל הבלאקרים, בגדיו החדשים של המלך אינם אלא מקסם שווא במוחו הקודח, וכל מי שלא יזעק כי המלך הוא עירום, לבטח יאלץ להודות הוא שמע את האלבום בעת עשיית ספונג'ה או שמא גם הוא מבין אלה שהמטאל הוא נחלת העבר שלהם. חבל, אבל צפוי.