Ill Nino – Enigma

אם בחיים לא שמעתם את או על Ill Nino צפויה לכם הפתעה נעימה. Ill Nino הם מלכי הלאטין מטאל של השנים האחרונות. היופי בסגנון הזה הוא הגרוב של המוזיקה הלטינית, מין סלסה קצבית כזאת שנוצרת מכלי ההקשה של הפרקשניסט Danny Couto בעוד שהכח של המוזיקה מגיע כמובן מריפים רצחניים של שני הגיטריסטים של ההרכב, Ahru Luster ו-Diego Verduzco. נכון שהם לא המציאו את הסגנון אלא רק שידרגו את המוזיקה של הלהקה הפורטוריקנית Puya, אבל בניגוד ל-Puya ובמקרה של Ill Nino, מדובר במטאל רצחני, שמושפע, כמו שחברי הלהקה סיפרו, מענקית המטאל Soulfly של Max Cavalera. לאחר שהוציאו 3 אלבומים ב-Roadrunner הלייבל החליט שאין יותר ללהקה מה להציע ושיחרר אותה מהחוזה. זה לא היה פשוט בשביל Ill Nino למצוא חברה חדשה, והעסק לקח הרבה זמן.

זו הסיבה שבגללה Enigma יוצא בפער של יותר מ-3 שנים מאז One Nation Underground, האלבום האחרון של הלהקה. Enigma כאלבום מרגיש כאילו הוא לא בא לחדש משהו שלא שמעתי מ-Ill Nino בעבר. לפעמים זה יוצר אצלי אנטגטניזם כלפי הלהקה, על ההתעקשות להשאר באותו השטאנץ ולא לנסות לשנות משהו בשירים ואולי להפתיע עם איזו יציאה מיוחדת. ברגעים האחרים אני פשוט מתענג על הגרוב המכסח. שימו לב לפתיחה המעולה של האלבום, ולחיבור מהגרוב שנשמע כמו יצא מאיזה אלבום ישן של הבאוונה ויסטה, התופים והגיטרות נכנסים בהדרגה, ובברייקים של השיר האיזכורים של הלאטין חוזרים שוב. הבתים כבדים ומעולים, והצרחות ממש טובות. בפזמונים עובר Christian Machado הסולן בין שירה נקייה לצרחות בצורה מדהימה, שהופכת את השיר "The Alibi Of Tyrants" ללהיט. השיר ממשיך להתפתח ב-C-Part כשעל כל חגיגת התופים בשיר נוסף עוד לופ אלקטרוני. פתאום הכל מקבל עוד זריקת אנרגיה והופך למסיבת טראנס-לאטין-מטאל מטורפת.

האלבום זורם טוב והחיבורים בין השירים מהירים ודורשים ריכוז מהמאזין. עוד שיר שתפס אותי הוא "Compulsion Of Virus And Fever", עם שירה סופר אגרסיבית בבתים ומקצב דאבל טיים שיורד ל-Half Time בפזמון. השירה הופכת לעוד יותר ארסיבית בפזמון, אבל ההרמוניות הנקיות מתחת שומרות על האיזון היפה הזה שמייחד את Ill Nino – איזה יופי של פזמון. מיד אחרי הפזמון השני, ממש כמו לפי הספר, מגיע ברייק שמוציא לסולו גיטרה מדהים. הריפים ששלטו מקודם מפנים מקום ועוברים אחורה, כשכל הגרוב משתנה למקצב סלסה קצבי במיוחד. אבל זה לא הכל, ה-C-Part השקט שמגיע עם סוף הסולו פשוט מצויין וכשמגיע הפזמון האחרון אני בשמיים. איזה יופי של שיר.

אפשר אולי להאשים את Ill Nino בחוסר מקוריות, ובדבקות בשטאנץ שעובד. ובאמת אולי זה הדבר שמאכזב טיפה. הקשבה לאלבום המלא בפעם הראשונה יכולה לתת הרגשה כאילו עשו קופי \ פייסט לכל השירים, אבל כמו שאומר הפתגם, אלוהים נמצא בפרטים. גם בתור אחד שאוהב את המוזיקה של הלהקה, התקשתי לשמוע את האלבום במלואו מהתחלה עד הסוף. כי אין מה לעשות, צריך לתת הקשבה מעמיקה לפרטים הקטנים בשירים. זה אולי הקסם הכי גדול של Ill Nino שכל אחד מהשירים באלבום מקבל יחס כאילו הוא סינגל. והמחשבה על הפרטים ניכרת מאוד. תעשו לעצמכם טובה ואל תפספסו את השיר "2012", הבתים שלו אמנם שקטים וחצי בספרדית, אבל איזו מוזיקה מדהימה. המלודיה של הפזמון כל כך יפה ומינורית שכלי ההקשה נשמעים ממש מנוגדים ובדרך קסם זה עובד. לרגע אני נזרק אל המוזיקה הקסומה של Santana ואני לא ממש טועה, כשהסולו גיטרה מגיע, זה כבר ברור ש-Santana הוא אחת ההשפעות הגדולות על הלהקה.

המעברים בין הגיטרות הספרדיות לחשמליות מושלמים והצבע של הלהקה יוצא החוצה בצורה מעוררת השראה. גם השימוש באלקטרוניקה מצויין, זה לא נשמע אלקטרוני מידי ובטח שלא הורס את הוייב החי של הלהקה. "De Sangre Hermosa" שסוגר את האלבום הוא עוד דוגמא יפה ליכולת של Ill Nino לחרוז בין ספרדית לאנגלית בין רוק ללטיני. השיר מרגש ומופק מדהים. אך ההרגשה שלי היא שזה שיר אלבום שלא יזכה לביצוע חי והלהקה מרשה לעצמה להיות קצת יותר קיצ'ית. תחושה דומה קיבלתי מהשיר "Mi Gusta la Soledad" שגם הוא בלדה לטינית שאולי מאפיינת יותר את להקת Mana מאשר את Ill Nino – שני השירים יפים כמובן ונותנים איזו הרפייה מהכאסח שהולך לאורך האלבום. Ill Nino אמנם איבדו את חברת התקליטים שלהם, אבל הם מצאו דרך לשמר את עצמם ולהמשיך לעשות מוזיקה מצויינת. קל מאוד להרים גבה כשמדובר בלהקת קרוסאובר כמו Ill Nino, אבל הקסם של הלהקה עדיין כאן והאנרגיות והוייבים של האלבום הזה מעולים, נשאר לי רק לקוות שהוא ימצא את עצמו מתנגן אצלכם במערכת הסטריאו.