Illdisposed – 1-800-Vindication

משהו ממש מסריח בממלכת דנמרק, ניסח שקספיר את המשפט בפיו של המלט מתישהו לפני איזה 500 שנה. ואז מתישהו אחרי שנת 2000, החליטה להקת הדת' מטאל הדנית לעשות מזה אלבום. Illdisposed למי שלא מכיר, הם הרכב דת' מטאל מדנמרק, אשר הקריירה שלו נעה מסגנון ברברני של דת'-גריינד עם ניחוח של נבלה – עד לגרסה המודרנית והאיכותית הרבה יותר, דת' מטאל גרובי גובל במלודיה מינורית בשביל הטעם הטוב.

אלבומם החדש של אילדיספוסד הוא הראשון בחברת הענק Roadrunner שבעבר הוציאה מפלצות כמו ספולטורה, דת', מורביד אנג'ל, סיניק, דייסייד ועוד וכיום אחראית על מפלצות כמו משין-הד, סליפנוט, קריידל אוף פילת' ועוד. בסופו של דבר ובמילים קצרות – כנראה חברת התקליטים של המטאל המודרני הנושק למיינסטרים הגדולה ביותר. עם אלבום חדש (ושמיני במספר) הלהקה שוברת יותר ויותר לכיוון המיינסטרים מתוך כוכי הדת' מטאל הלא מספקים של דנמרק, והאמת, לשם שינוי המיתון המוזיקלי הזה משפיע לטובה. במקום דת' מטאל ברמה בינונית כמו באלבומיהם הראשונים, הלהקה מביאה תשלובת יפה של מה שמזכיר מוטציה בין Soilwork לבין Cannibal Corpse. החומר כבד מאד מבחינת ריפים, אבל מלודי וזורם בלי מועקה. השירה היא בעיקר גראולים נמוכים וזועמים, מגובים בצרחות קרות, ומדי פעם ליטופי שירה נקייה, אבל זאת באמת רק בקטנה.

האלבום נפתח עם אינטרו ארוך קצת שמסכם את כל 7 האלבומים הקודמים של הלהקה, כאילו מחליפים תחנות ברדיו מקרטע, עד אשר נופלים על הריף של השיר הראשון באלבום הנוכחי, הלא הוא Believe In Me. הריף מאד גרובי ומאד מלודי – מזכיר את העבודה של אין פליימס ככה לפני חלוף המילניום, רק מכוון נמוך הרבה יותר, מה שכמובן עושה אותו הרבה יותר כבד.
השירה של אילדיספוסד לא תתאים לחובבי הדת' המלודי – למרות שהמוזיקה בהחלט תעשה את שלה. התיפוף כנ"ל לא יביא את הדרוש במקצבי At The Gates מהירים או הבלחות בלאסט-ביטס. זה לא שהאלבום נקי מקטעים מהירים – אבל רובו המוחץ הוא מיד-טמפו גרובי ודי מסיבתי.

השיר החזק באלבום הוא ללא ספק Dark – השיר העוקב. מתחיל בעבודת גיטרות שהזכירה לי מאד את Arch Enemy פה אנחנו מגלים את מלאי ההומור (המעפיין את להקת הגריינדקור יותר מאשר להקות הדת' מטאל- אבל ניחא) והאלבום כולו חושף דת' מטאל הגובל בחוסר רצינות משוועת אבל משעשעת במקביל. הדוגמה לכך הוא שיר איכותי נוסף הנקרא Jeff ומלווה באינטרו מתוך הסרט "עולמו של וויין 2". הלהקה צוחקת פה בלי חשבון על נושאי כתיבה רציניים כמו של Bathory ו-Amon Amarth, מלגלגת על כל רעיון הויקינגים ובכלל מזלזלת בסובב אותה, בתרבות האמריקאית, בחינגות התקשורתיות שעושים ללהקות דת' מטאל, בפרידה מהחברה ובשאר הנושאים הקופצים על רוחם. אין הרבה מלל ויש עוד פחות מהות מאחורי המלל הזה, אבל אין הדבר פוגם בהנאה מהאלבום.

זה מצחיק לגשת ללהקה, לשמוע את המוזיקה שלה ולגלות קונטרסט צורם עם המילים. כל כך מעט השקעה מילולית שהדבר פשוט מעלה חיוך. הליריקה שלהם לא צריכה להיות מודפסת למעשה, ואני לא בטוח שהם בעצמם משוכנעים אם הם הדפיסו את הליריקה או לא. זה לא מצחיק כמו ש-Anal Cunt מצחיקים, אלא זה מצחיק כי זה מטופש.

את האלבום הפיק הבחורצ'יק שעשה את The haunted האחרון – והוא נותן הפקה מנופחת וכבדה לכל היצירה, מוסיף גם קצת סינטיסייזרים סטייל Fear Factory, ואף תורם את קולו לשירה הנקייה באלבום (הבנתי שאם הסולן היה שר את המלודיה עצמה, הדבר היה יוצא איום ונורא. וזה עוד מפי הגיטריסט. ככה מפרגנים?), בקיצור – אלבום שיכול לקום וליפול בזכות ההפקה וההנאה שביצירה שלו. שומעים את ההנאה הזאת, למזלם של אילדיספוסד, שדברים מתחילים להסתדר להם סוף כל סוף, והנה האלבום נגמר בערך אחרי 35 דקות לאחר שפרץ את האוזניות / סטריאו שלכם בזמזומי רדיו ונגמר ברעם הגיטרה, משאיר בהחלט טעם של עוד.

מסיבת דת' מטאל גרובי וחביבה לכל אוהדי הסגנון.