Illdisposed – Burn Me Wicked

יש להקות שפשוט כיף לשמוע לא משנה מתי, איפה ובאיזו סיטואציה. בזמן שרוב הלהקות שנכנסות לקטגוריה הזאת עושות מוזיקה קלילה יחסית, או פשוטה, אם אפשר לומר, Illdisposed מתברגת לה איפושהו גבוהה באותה רשימה, אך היא מביאה עמה דווקא צליל כבד, המון גרוב וכל מיני סוגי מחלות, אם זה מהביוב (גריינד) או מבית הקברות השכונתי (בלאק), למרות שבמהותה היא כבר מוגדרת כלהקת דת' מטאל לכל דבר. 1-800 Vindication, האלבום הקודם של החבורה הדנית, היה מבחינתי אלבום גאוני, לא במובן של "וואי זאת יצירת מטאל" אלא במובן של סמואל אל ג'קסון ונחשים במפגש על מטוס – זה מאדרפאקינג טוב!

גם לאחר שיצא לי לראות את Illdisposed כבר פעמיים לייב (היה מאכזב יחסית, אבל מי אמר שאסור להתלהב) וגם לאחר שיצא לי להכיר את חלק מחבריה במצב שתוי ולא בדיוק סימפטי (נבלות, אני אומר לכם), עדיין לא יכלתי למנוע מעצמי מלהקשיב לה ולאלבומה החדש, השביעי במספר, שממשיך את קורותיה של הלהקה שהחלה (1992) בתור "חבורת הזבל" והגיעה להחתמה ב-Roadrunner Records שנים מאוחר יותר. Burn Me Wicked מחזיר אותנו למקום בו עזבנו את הלהקה לפני כשנתיים, בלי אינטרו מיותר ובלי משחקים – יאללה מכות. "Shine Crazy" נפתח בשאגותיו של Bo הסולן, שמתחלפות לאורך השיר בין גראוולים כבדים לבין זעקות בלאקיות על גבול הגריינד. התיפוף לא מפסיק לתת בראש, נגינת הגיטרות הגרובית שומרת על העניין ואפילו השבירות נכנסות במקום, שזה דיי נדיר עבורי לאהוב – כאן ולכל אורכו של האלבום.

הסאונד אמנם נקי, אך יחסית כבד מאד. רק תשמעו את ההתחלה של "Back To The Streets" ותבינו על מה אני מדבר עם בלאסט ביטס מפה ועד מחר ופזמון גאוני בו מלווה את הסולן קול של איזה חנון שרק מחכה שחברי הלהקה יכניסו לו איזה סנוקרת חזקה לאיבר רגיש. השיר שומר על מקצב מקפיץ ואז לקראת האמצע נכנסת לה שאגה רמה וגרגרנית – הופה, הנה סולו מדליק – ובחזרה לבלגן. אני לא יודע אם זה בצחוק או לא, אבל כמעט בכל שיר ושיר תמצאו הפתעה מוזיקלית כזו או אחרת, כשלמשל בשיר הרביעי, החליטו להכניס בחורה (או אותו חנון שקיבל מכה במפשעה) לגבות את הסולן פה ושם. השיר החמישי העונה לשם "Throw Your Bolts" מעורר חשד רב בנוגע להיותו סוג של מחווה ללהקת Bolt Thrower – אך אין זה משנה במיוחד. הלאה.

שיר הנושא מגיע ועמו התחלה אלקטרונית המלווה בשירת קלין-מטאלקור-משהו – מה לעזאזל? לרגע תהיתי אם אני על אותו אלבום, במיוחד עם חזרתה של שירת הקלין בפזמון – למזלי יש את Bo שמרחיק את הקולות האלו בין לבין. כמו שאמרתי, יש לא מעט גיוון סגנונות בשירים, כשהחבר'ה הדנים נוטים להחליף ביניהם כל כמה זמן, אך בסופו של דבר הם עדיין שומרים על מעטפת הדת' מטאל המדליקה והקשוחה שלהם. "Slave" למשל הוא עוד דוגמא לשגעון שמציג הרמוניה בין הסולן לעצמו וממש נותן תחושה כאילו נכנסת באמצע שיחה של שני תולעים עם משקפי שמש, אולם דווקא הדבר המוזר ביותר בשיר הוא שלקראת הסוף אנחנו מקבלים קטע אלקטרוני שנלקח מאיזה שיר של לסביות ממוצא רוסי-כלשהו (לא אנקוב בשמן). אבל זה בא בטוב, באמת, אל תירו בי.

מה קורה פה? ילדי המטאלקור חזרו לגבות בשיר התשיעי… לכו! קישטה! זעקת הבי מטאל? מה? לא! רגע! זה נשמע מעולה… מתרגלים לזה, תאמינו לי. ציינתי כבר שכל ריפ יותר מדליק מהשני? כן? טוב, אז לא נזכיר יותר שעבודת הגיטרות היא סוף הדרך. הזכרתי את הסוף? לא? אוקיי, אז "Illdispunk'd" סוגר את האלבום הזה, כולו "מסריח" מפאנק-רוק ומקצב מטורף כשעל גביו קולו של Bo שהחליט לשיר בגרמנית (נדמה לי). לפחות הפזמון פשוט למדי, כשכל מה שצריך לעשות בו זה לצעוק במהירות את האותיות המרכיבות את שם הלהקה. נראה כי Illdisposed הם בהחלט הילדים המפגרים של הדת' מטאל, זה לא שהם מתכוונים להיות כאלה, אבל הם עושים מה בראש שלהם בלי לחשוב שייכנסו בעץ אם ירוצו מכוסי עיניים ביער. במקרה שלנו הפעם, זה עובד וגם נשמע טוב לשם שינוי – אז נגבו את הריר מתחת לשפה, תנו הקשבה ותראו לאיזה מוסד תגיעו. אל תשכחו לקחת מרשם מהרופא.