Immaterial – The Beast Remembers

זוכרים את התקופה הזו שהיו כל שבועיים הופעות מטאל בקולטורה ? כשהמוסד הישן היה מלא עד אפס מקום בפריקים טובים ופריקים רעים שהולכים מכות אחד עם השני בהופעה של Dissonant ? כשלא היה עדיין שם לז'אנר המטאלקור – אז אנשים קראו לזה פרוגרסיב דת' מטאל ? וובכן, אולי אתם לא זוכרים, אבל המפלצת החייתית הזו, Immaterial, בהחלט זוכרת. והיא באה לנשוף עליכם אש ולזרוק עליכם אבנים ושאר מרעין בישין שעושים כאשר המטאל בארץ מגיע לנקודת רתיחה מילולית. את Immaterial במידה ואתם לא מכירים – כדאי להציג בקצרה בתור אחת ההבטחות בתחומה, הדת' מטאל המלודי. להבדיל מלהקות דת' מטאל מלודי ישראליות אחרות (The Fading, Nail Within) – Immaterial נוטים הרבה יותר לקווים המלודיים הבסיסיים יותר של המטאל – והמילה Iron Maiden צריכה יותר מרק לקרוץ לכם באמיגדלה. המוזיקה של Immaterial נותנת בראש מצד אחד, אבל לא הולכת לאיבוד בשום רגע נתון מעבר לריף מיותר או משעמם. כל ה-EP הזה דינאמי להפליא, בצורה שמחמיאה מאד למוזיקה.

ה-EP נפתח עם פתיח אווירתי שבוצע על ידי DJ אלקנה פז, ידיד הלהקה, מוזיקת אמביינט אפלה הולמת לעולם של מטאל אפל ומלודי לא פחות, וממשיך עם Black Box. ריפים של Dissection עם דאבל בס שרועם קדימה, מלודיה של הגיטרה שמכסה את הריף הראשי ושירתו האפלולית של יובל 'גולי' גרטי, שמוצגת בשכבה גבוהה ונמוכה במקביל על מנת לתת תחושה של עובי. שם מבינים בדיוק איפה Immaterial יודעים לשחק. עבודת הגיטרות והתופים (וייתכן גם שהבס עושה את מלאכתו ממש טוב, אבל המיקס לא נותן לו להתבטא יותר מדי) – נמצאים בקלות בליגה גבוהה במיוחד. סולו מרתק של גיא לילוף מגיח כדי לטבל את האווירה והשיר פשוט הופך מיצירה אפלה וחשוכה למשהו שמח בהרבה. זה אולי ישמע כמו קונטרסט, אבל זה בדיוק מה שאהבתי באלבומי המופת של ז'אנר הדת' מטאל המלודי מלכתחילה, כמו Colony של In flames או Projector של Dark Tranquillity. אחרי האינטרלוד המלודי הבית חוזר עם מטען של בלאק מטאל מלודי ומסתיים. החסרון העיקרי של השיר הוא שהוא מרגיש קצת מפוקסס מבחינת המבנה שלו. שיר בלאק מטאל מלודי וחביב עם אמצע מלודי ואיכותי, קצת מבלבל את מי שאוהב את כל אחד מהסגנונות, ולא בדיוק מתחבר בצורה מושלמת לכל דבר למי שאוהב רק אחד מהם, וייתכן בהחלט שניתן לאהוב רק חצי שיר. אולי זה מכיוון שבסיסו של השיר הזה נכתב כשהלהקה הייתה עוד בחיתוליה, והוא שופצר מספיק כדי להגיע לכדי רמה גבוהה, ועדיין מרגיש קצת כמו שיר שנכתב ממזמן ופשוט עבר שיפצורים על הדרך. למזלנו, זה השיר היחידי ב-EP שבאמת מרגיש ככה, וה-EP נוסק מעלה די מהר.

השיר העוקב, Captive Fright – הרבה יותר דינאמי, נשמע ממש כאילו נלקח מבחינה מוזיקלית מ-Clayman הנהדר של In flames – עם הרמוניות גיטרה מעולות וקטעים גרובים לעניין שלא נופלים לנוסחת המטאלקור המקובעת. הבעיה היחידה פה היא השירה החלשה, גם במיקס וגם בביצוע, כאילו גולי לא נתן מלוא ריאות ומלוא גרון בביצוע השיר הזה, שהוא איננו שיר קל לביצוע. בתים ארוכים ומתישים, בקול גבוה וצרחני, לא הולכים ברגל. אבל מוזיקלית, במיוחד החל מה-C part – הדברים פשוט נראים בהירים לעניין. מאור פישר המתופף מרביץ עם המעברים המעולים בדיוק כשצריך, ורץ על הדאבלים בצורה מדויקת כשצריך מצד שני. אמנם התופים מאד מקיפים את המיקס, אבל לא מעט בגלל שפישר עושה עבודה ששווה להתגאות בה. Tide of the empire אמור היה להיות השיר של האלבום, ומבחינה מוזיקלית הוא אכן שם, אם כי לצערי הפערים בין גרסת הסינגל שיצאה לפני שנה לעומת הגרסה של ה-EP לא מספיק מזניקה את השיר למעלה, וכשהשיר נשמע כל כך מוכר וברור, אפשר להבחין בפגמים שבהקלטה באופן בולט יותר. פה השירה אמנם עובדת נהדר (והליריקה שובה לב), אבל מרגישים את כל החסרונות ההפקתיים שנעשו בחופזה ובלית ברירה. החלק הטוב ב-EP כולו הוא הסיומת האקוסטית הפיוטית של השיר, וזה שווה את כל ההמתנה.

Inhaled הוא אולי השיר הבעייתי ביותר. בתור השיר שהפך להמנון הפוטנציאלי של הלהקה, הוא נופל חזק למדי לעומת שאר השירים, גם מבחינת מבנה השיר שהשתנה. קוצצו ממנו קטעים חשובים והשירה מועברת בצורה פחות עוצמתית בגרסת הסינגל דמו המוקדמת. עדיין – המלודיה של הפזמון היא בין ההברקות המוזיקליות והקליטות ביותר שידע המטאל הישראלי, לטובה לחלוטין. קצת חסרות לי צעקות ה-Inhaled כמקהלה בסוף השיר, אבל ניחא – עדיין מדובר בעבודה מצוינת על אחד מהשירים שיחקקו להרבה זמן בזיכרון הקולקטיבי של מאזיני הלהקה. Manipulating Bloodline – בתור השיר החדש והטרי ביותר מה-EP הוא גם הגמור ביותר והבשל ביותר. מרגישים שהוא נכתב בחכמה ולא נשזר רק מכמה ריפים מוצלחים. יש בו עלייה מוזיקלית טובה, הפזמון יעיל עם משפט שמתמצת את Immaterial בצורה המושלמת : You’ll be a screaming victim, I’ll be faking deaf.

בקצרה, EP יעיל עם מוזיקה משובחת, שכנראה תוקלט בעתיד בצורה הרבה יותר טובה לאלבום מלא. השירה קצת חלשה אך הדבר לא פוגע בשירים באופן חריף, סולואים מצויינים ועבודה תופים מעולה. בסופו של דבר, גולי הכריזמטי ולהקתו כנראה מסמנים את הדור הבא של להקות דת' מטאל מלודי בארצנו, כן יהי רצון. תזכרו שאמרתי לכם שהם הולכים לעשות הרבה רעש בקרוב, כי המפלצת במילא זוכרת הכל.