In Flames – A Sense Of Purpose

הנה הגלגל הזה מתגלגל שוב. זה כבר 6 שנים ששליטי שבדיה, In Flames, עזבו את עולם הדת' המלודי בו הם התפרסמו ועלו לגדולה, ועברו לסטטוס אחר לחלוטין. יש אומרים שהמטאלקור, כן אותו ז'אנר שכעת כל להקה מעזה לשפד על ערוצי ה-Protools שלה – הוא המצאה שלהם, אם כי אנחנו כולנו זקנים ועייפים מדי מכדי לעסוק בסוגיה הזאת. הפואנטה העיקרית היא ש-In Flames השתנו ללא היכר מהימים של Colony, שלא לדבר על Lunar Strains. ימי הדת' המלודי, המבוסס כל-כולו על מלודיות של Iron Maiden ו-Judas Priest עם שאגותיו של הילד המוזיקלי הבכור של Tomas Lindberg, חלפו להם וכעת הם זיכרון נוסטלגי.

שנת 2001 לא תחזור ואנחנו לא נקבל עוד Clayman, ולמעשה – זהו אלבומם הרביעי של In Flames שהוא מטאל המוצג באופי אלטרנטיבי, מתפשר, גרובי ומעודן הרבה יותר מהמטאל השבדי על-פי-הספר של פעם. אז אנחנו מגיעים לסוגיה שאנחנו שונאים להתמודד איתה. אותה סוגיה שעולה כל פעם שאלבום של Megadeth או Paradise Lost יוצא. האם לשפוט את האלבום ביחס לשאר הדיסקוגרפיה, בימים שהז'אנר שאותו הלהקה מנגנת היה הרבה יותר פראי, לא מלוטש – אבל גם הנפיק פנינים נהדרות בהתאם? או שאנחנו נעמיד את האלבום החדש לצד שאר האלבומים החדשים של ההרכב, כי שם מקומו שייך?

In Flames מוציאים את אלבומם החדש, A Sense Of Purpose, וכמובן שהשם הזה קורא להמוני ציניקנים לעלות בנבוטים על הלהקה, כי השם הזה, שכולל גם "חוש" וגם "סיבתיות" בפנים – יכול בנקל להפוך לשם גנאי אכזרי. אבל ל-In Flames לא אכפת, הם פה כדי לעשות את מה שהם אוהבים. או לפחות את מה שהם אוהבים לעשות היום. ובנוגע למחר? נשרוף את הגשר שנגיע אליו.

מבחינת הלהקה – מדובר בשינוי פאזה שלישי, אם לא רביעי. מבחינתם האלבום הזה פותח דף נוסף מאז ש-Reroute To Remain יצא ב-2002 והציג In Flames חדשה לחלוטין. הלוגו השתנה, הצייר הקבוע שלהם הוחלף, והוחלפה גם חברת ההפצה האמריקאית. בביתם, בשבדיה, In Flames מבחינתם נשארים על אותו הגל וממשיכים להתפתח במקביל, אך מבחינת ראייה מוזיקלית של השוק האמריקאי – זה הזמן בהם הם יתנו את הטון לדורות הבאים, או שייעלמו עם ההבנה שזמנם עבר.

זהו האלבום המלא ה-9 של In Flames, לא כולל EP, DVD והופעות חיות. זהו אלבום אחד המלא בשירים מקוריים יותר מ-Metallica, שתמיד היו המדד שלהם (הם גם חיממו אותם בספרד ובפורטוגל במהלך השנה שעברה) ואלבומם הרביעי במספר בפורמט החדש הזה שלהם, שהוא האבטיפוס של המטאלקור המודרני, וכעת פשוט נתפס כחלק בלתי נפרד מהחבילה.

להתייחס ל- In Flames כיום כאל להקת דת' מלודי זוהי טעות מוחלטת. אמנם אלבומם הקודם, וגם אלבומם החדש כוללים חלק נאה של מלודיות בגיטרה שאפיינו את התקופה המוקדמת, וגם אף את ההרמוניות היפות שהיו לסימן ההיכר שלהם, אבל אין מה להשוות לעומת האווירה הכוללת. למעשה, מבחינת שירה – זהו האלבום הראשון של In Flames שכמעט כל השירה בו מובעת בנסיון לבצע שירת Scream מלודית יותר – הכנסה של תווים וטונים לצרחות המפורסמות (שלדעתי במצב של טוטאל-לוס כבר מ-2002) של הסולן Andreas, וזה לא כולל את הנסיונות הנואשים לשירה מלודית ונקייה לחלוטין, מגמה שהתחילה כבר ממזמן, ולמעשה חלק מהטון שניתן למטאלקור האמריקאי.

אבל כשזה מגיע לחוד החנית של המטאלקור האמריקאי, ולצורך העניין העולמי, In Flames נשמעים כמו דור העבר של Killswitch Engage, שלמעשה בעצמם נשמעים כמו דור העבר של As I Lay Dying לדעתו של כותב זה, אבל את המוצר הסופי של In Flames צריך לבדוק בעיקר לעומת עצמו – ולא לעומת שאר הדיסקוגרפיה שלהם, או של הלהקות המקיפות אותן. אז השיר הפותח, והסינגל שפורסם כבר ממזמן, שנקרא "The Mirror's Truth" לוקח קצת מהטוב שיש בכול האלבום. יש בו גיטרות עם הסאונד המרשרש החדש של In Flames, וגם קצת הרמוניות מלודיות וסולו בטעם מתקתק שקורץ לפעם, שירת סקרים אופיינית ופזמון מלודי במיוחד – אבל בסופו של דבר, כשיר של In Flames החדשים – הדבר הזה עומד בתקנים.

גם השיר העוקב, "Disconnected", עם הפזמון שקצת חורה לאוזן עם משפטים כמו "I feel like shit, but at least I feel something", אבל גרוב נהדר שקשה להתנגד אליו – גם הוא עושה את העבודה. יש לו קצת יותר חסרונות (את השירה הגרונית הזאת אפשר כבר ממש לסמן בתור מטרה לירי בתור אחד החסרונות הגדולים של האלבום – אבל, ואני אשים פה הסתייגות, אפשר להסתכל עליה בצורה אומנותית ולהתייחס אליה דווקא כיתרון. אני מתקשה לעשות זאת ככה) אבל בקלות ניתן לומר שמי שמחזיק את האלבום הזה בביצים אלו הגיטריסטים המפורסמים של ההרכב, Jesper ו-Bjorn. גם הריפים שלהם, אפילו בגרסה מטאלקורית מלוכלכת, עושים את העבודה הקדושה של אלבום מטאל הגון, אפילו אם שאר התרכיבים קצת לוקים בחסר.

השירים הבולטים לטובה בהחלט בולטים לטובה באלבום הזה, אולי משום שיש לא מעט שירים שפשוט נשמעים כמו שאריות מאלבומים קודמים. השיר המוצלח ביותר באלבום לדעתי הוא "Alias", המובל בכוח לאורך הפזמון ומרבית השיר המיד-טמפו הזה עם סינתיסייזר דיסקוטקי חביב ומשלים את המלודיה החסרה, ואף קצת מחסה על המבוכה של Andreas בשירת פזמונים נקייה. השיר הנוסף הוא ללא ספק מן הזרים ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה. בלדה מלנכולית הנעה בין A Perfect Circle אחרי 25 בקבוקי בירה שבדית, עם נגיעות של Cathedral בפזמונים. השיר "The Chosen Pessimist" הוא רצועה בת 8 דקות ומשהו – השיר הארוך ביותר של In Flames – שמצליח להישאר מעניין לכל אורכו, למרות שהבנייה עצמה איטית ומזדחלת למדי.

עוד שירים שאהבתי הם "Sober And Irrelevant" (שיר שנכתב, אולי על Metallica – או אפילו אולי על In Flames עצמם במודעות ארס-פואטית משהו?) ו-"Drenched In Fear" המלודי לעניין. לצערי אין פה אף שיר שמצדיק את זיכרונם של האלבומים המוקדמים של הלהקה, והשיר הקרוב ביותר לכך הוא השיר הפותח – וגם הוא רחוק מהם מרחק שנות אור. מי שמחפש פה את הפינה החמה שנתנו "Juton" או "Artifacts Of The Black Rain" יתאכזב קשות.

מי ש- In Flames החדשים באים לו בטוב, או לפחות לא ברע, בקלות יוכל לעכל את זה. אין ספק שמוזיקלית In Flames ממשיכים להתפתח בתוך המשבצת החדשה שלהם, אבל ההתפתחות הזאת איטית, מסורבלת, צפויה ואף מעט משעממת לפרקים. אני לא מתכוון לחכות עד לאלבום ה-14 של הלהקה כדי שהם יבינו שאולי כדאי לנגן דת' מטאל מלודי כמו פעם, ובינתיים להסתפק באלבום הזה מרגיש לי כמו נקודת עצירה עד לאלבום הבא.