In Flames – Reroute To Remain

אנשים כבר איבדו תקווה משום מה מהיורשת העולה בהתמדה של סצינת המטאל של גות'נברג, הלא היא "אין-פליימס". לאחר ש"אט-ד'ה-גייטס" האגדתית סגרה את החנות בפני לקוחותיה והכריזה על פירוק רשמי, הסגנון שנוסד באמצעות מוחותיהם המשולבים של ההרכב המבריק ההוא- כעת נותר יתום בשבדיה של היום. הרבה להקות שפירשו את הסגנון הדת' המלודי הישן החליטו לשנות צורתן למוזיקה אישית יותר. ג'ספר, גיטריסט לשעבר בלהקה "סרמוניאל אואת'" שגדלה מאותה סצינה שעקבה בדקדקנות אחרי הקריירה של "אט ד'ה גייטס" החליט שהוא מאס בתפקיד הבסיסט באותה להקה שטעמו האישי שונה במיוחד מהמוזיקה שהם עשו, והוא פנה לנגן גיטרה בלהקה משלו- הלא היא גיבורת היום "אין-פליימס".

הרעיון המקורי של "הבא לא נבצע שום דבר מקורי- רק ניקח רעיונות טובים ונשחזר אותם" ממסד את הלהקה כלהקת דת' מטאל מלודית כיאה לסגנון המקובל במקום, עם נגיעות של מטאליקה, איירון מיידן ובלאק סאבאת במוזיקה. ההוויה עצמה באלבומים הראשונים היא אט-ד'ה-גייטסית לגמרי – כינורות, קטעי מעבר מלודים ושקטים. הלהקה קיבלה את צורתה באלבום המופתי "ג'סטר רייס" ב95, בערך במקביל להתפרקות הלהקה שייסדה את הסגנון. משם הלהקה מתפתחת לכיוון הרבה יותר קליט דרך "הוראקל" המיתי, "קולוני" ההולך ומשתפר ו"קליימן" המצוין- שהוא פשוט הבי מטאל אגרסיבי עם נגיעות שירה של דת'-מטאל. הלהקה הולכת ומגבשת את הסגנון שלה לאיטה עד לשיא שלדעתי הוא "קליימן", ומהשיא אין לאן לפנות לרוב הדעות מלבד מטה.
שירים כוחניים ומקפיצים גרידא, עם ליריקה שנונה ומוזיקה מחוייכת יותר מאשר מרשימה מבחינה וירטואזית היא הדבר שמחזיק את אין-פליימס מעל שאר ערבת המטאל הקרירה בגוטנברג.
דואט גיטרות מלודי במיוחד ונעים לאוזן, בס-תופים קצביים ושירה שנדמה שאפשר לומר שהולכת ונהיית מובנת, אפילו לפי תווים.

כעת הלהקה סובלת ממה שנוהגים לכנה בסצינה "תסמונת מטאליקה". גרעין המעריצים הקשה של הלהקה הולך ומתפורר אך על כל מטאליסט מאוכזב שעוזב כי האגרסביות החיננית של אין-פליימס מפסיקה להיות אגרסיבית בשבילו- 20 אחרים שמוצאים אותה כשלב הבא אחרי פנתרה בדרך המטאל המסועפת- פוגשים ביצירות המרשימות שלה.

מכאן הדרך לקהל רחב יותר קלה- אך איך אפשר להתעלות על פסגת היצירה שלך ? על ידי שבירת כיוון אל סגנון אחר, לפי דרכם של אין-פליימס. האלבום החדש, "רירוט טו רימיין"- הוא שונה מהקו שאנו ציפינו שימשיך את הסרייה הסוררת של הורקל-קולוני-קליימן.

כאשר שמעתי את האלבום בפעם הראשונה, נותן לשיר הנושא הפותח את האלבום להתנגן אצלי בבית, אמרתי לעצמי "לכל הרוחות ! (אני משתמש בביטוי הזה הרבה יותר ממה שאתם חושבים) אין-פליימס נהיו להקת ניו-מטאל !" הפתיחה על הסינטיסייזר- שנהיה לכלי שווה ערך לגיטרות המפורסמות של אין-פליימס- נתנה לי תחילה תחושת אינדסטריאל- שבמהרה התחלפה למשפט הממורמר של "זה לא פיר פקטורי, זה גודסמאק".
אך עם התעמקותי באלבום, צצו הרבה מאד נקודות מעניינות. קודם כל, האלבום כולו שונה מאד ממה שציפינו מלהקת דת' מלודי לשחרר. הוא שונה מאד מהאלבום האחרון והמופתי של סוילוורק שבחרו לנכונה להשתמש בשירה הנקייה עם קריצה לשנות ה80 אך לשמור על הסאונד האופייני יותר דת' שבדי טיפוסי. לעומתם, אין פליימס בחרו להחליף את הסאונד המסורתי שלהם, לוותר על הרמוניות הגיטרות המפורסמות שלהם לטובת ריפים כבדים וקליטים יותר, ולחזק את מעמדו של אנדרס הסולן עם מלודיות שירה. הבעיה היא שהבחור שלנו הוא סולן בהחלט טוב שזה מגיע לשימוש רחב בגרונו המגרגר, אך בשירה נקייה הוא נופל מהאחים התאומים של אין פליימס, סוליוורק – כאמור באלבום "נטוראל בורן כאוס".

חטיבת הקצב של אין פליימס התגבשה יחדיו עם הגיטרות ליצירת רקע ניו-מטאלי יותר למלודיות השירה של אנדרס, מה שלדעתי מהווה חסרון גדול. עם טריי אזגתות יבחר לנגן גור-גריינד ויוותר על הסולואים המאלפים – לא יהיה חבל לאנושות ? אותה הבעיה עם אין-פליימס, הם מכרו את סימן ההיכר שלהם למרבה במחיר- ותוצאת ההפקה אולי ריצתה את הלהקה ועוד עשרות מעריצים חדשים- אך אותי אישית עצבנה. בס עמוס דיסטורשן בולט יותר ממה שמגיע לו, וגיטרות מונמכות נטולות סולואים כקונטרה חלשה. רק התופים עושים מלאכת מחשבת באלבום הזה.

השירים עצמם טובים, כל עוד לא מצפים מהם להיות אין-פליימס הקלאסים או המסורתיים יותר. האלבום אינו נופל מרמה סבירה של שירים כמו "נתב מחדש על מנת להשאר"- שיר הנושא, שמלווה בפזמון נקי כמו רוב השירים באלבום. שירים דומים הם "מערכת", "מרעום", "שקוף", "שחור ולבן" ו"נסחף" הטוב ביניהם. ישנן שתי בלדות באלבום, האחת לדעתי המוצלחת יותר מהווה איזושהי מחווה רגועה לימי קליימן היותר טובים, היא שיר מספר 7, "שחר של יום חדש"- ולולא הסאונד המעצבן יכל אפילו להשתולל בפריים-טיים אם-טי-וי, לעומת "מטאפורה", שיר יותר פשטני שמוכיח למאזינים באוזניות כמוני שמי שלא יודע לשיר נקי, שלא ישיר נקי. השירה נטולת לחן ומאכזבת, והתירוץ של "הייתי נוהג לבצע גראולים" אינו תקף כמופע של סלחנות כפי שהיה תקף לפני שנה בסמי-בלאדה "בחזקת כלום" או "לווינים ואסטרונאוטים" – מכיוון שהשוק כעת בוהק בזמרי גראול אשר יודעים להתנות גרון עדין לא פחות טוב, ולא אזכיר שוב את סוילוורק, אופת' הם דוגמה מצוינת אחרת.

המילים עצמן נראות יותר מדי ממוקדות. משירים אבסטרקטים כמו בג'סטר רייס והוראקל, קיבלו אין פליימס נימה אישית מאד בשיריהם, במיוחד בקליימן- והמגמה הטקסטואלית הזאת מכה במלוא עוצמתה באלבום החדש, אך הבעיה היא שלאחר שהנושא נהיה נדוש עבור הלהקה, הדבר קצת מעיק בקריאות חוזרות, כי כמה עוד שירים על אי שפיות יוכלו להיכתב מלהקות דת' שבדי ? סופית- אט ד'ה גייטס נתנו את הטקסטים הבוטים והחזקים ביותר לתחומם- והאלבום הזה יראה כמו חיקוי בצבע ורוד חיוור לאדום שבשמיים של אט ד'ה גייטס.

אז יש לנו כמה שירים שנשמעים טוב, כמה שירים שנשמעים בינוני, ושיר אחד מעצבן- אלבום בינוני לז'אנר הדת' מטאל לכל היותר- אך אלבום ממש מרשים יחסית לניו-מטאל האמריקאי- וניכרות פה הרבה השפעות של להקות מהמוכרות ביותר לכל בית אב בעם ישראל, כמו "פאפא רוץ'" או "אינקובוס".
לאנשים שרוצים לשמוע משהו קליט, מהיר ולא מתחסד להיות דת' מטאל עוד, אין פליימס האחרון הוא מציאה. אלה שלא אהבו את הכיוון של אין פליימס מאז 1995, אין להם מה לחפש פה, וכדאי מאד שישכחו את הכתבה הזאת במהירות אם נותר להם שמץ של כבוד לשבדים הנ"ל. אך אלה שמחפשים חומר עדכני, מקפיץ ומעניין, אין פליימס החדש הוא האלבום הטוב ביותר שאירופה יכולה להציע כתגובה לסיסטם אוף אה דאון וסליפנוט. בהצלחה לכל המאזינים.