In flames – Sounds Of A Playground Fading

ראשית, וידוי קטן. אין לי בעיה עם In Flames החדשה. אפשר כבר להתייחס אליה כאל להקה, משמע גוף פעיל אחד, ולא פריטים המרכיבים אותה, כי In Flames נכנסה השנה למשבצת שרק Napalm Death שרתה בה מכל להקות המטאל שעיצבו את עולם המוסיקה שלנו, והיא "להקה שלא נותר בה אף חבר מקורי." יש לי בעיה מהותית עם להקות שלא נותר בה אף חבר מקורי, כש-Napalm Death היא יוצאת מן הכלל בגלל ההווי המקורי שהיה בה, שהיה… פאנקיסטי למעשה, לא פחות ממטאלי. אבל אצל In Flames הדבר ממש לא ככה. הלהקה הזו ייצגה בגאון עוד בתחילת שנות ה-90 את ז'אנר ה-Melodic Death Metal על טהרתו ביחד עם At The Gates ו-Dark Tranquility. אבל בעוד ATG התפרקו ו-Dark Tranquility הלכו לחפש קצת אלמנטים אחרים במוסיקה מאז עזבונו של הגיטריסט Johansson, In Flames לא באמת נשארה עם הרכב יציב. רק ב-The Jester Race המופתי מ-1996 הלהקה צירפה לשורותיה את מי שכיום נמצא בקדמת התודעה הלהקתית ומנהל שם את העניינים, אלבום אחד ו-EP אחד (שהכילו יצירות מעולות בתוכם) מאוחר מדי.

ניחא אם אלבומה הנוכחי והחדש של In Flames היה מסע הצדעה לתקופת ה-Melodic Death Metal של פעם, כמו ש-Napalm Death בעצם כבר כמה שנים טובות עושים אלבומי Grindcore לפי המסורת שהם בעצמם עזרו לעצב, ורק הולכים ומשתפרים. לא כך המקרה אצל השבדים. למעשה, אם מישהו, נאמר מטאליסט חובב מטאל קיצוני, הוכנס להקפאה כריונית ב-1995 והופשר רק עכשיו – הוא לא יזהה את In Flames לא בהרכב נגניה, ולא במוסיקה שהם מנגנים. מבחינתו – פשוט עשו לו מחטף ומדובר בשתי להקות שונות לחלוטין שבטעות חולקות נגנים משותפים לאורך ההיסטוריה שלהן. אבל עזבו את זה – Sounds Of A Playground Fading הוא לא רק בלתי קשור ל-Lunar Strain או ל-The Jester Race – הוא גם ממש לא משהו.

אז כן, פצחתי בוידוי שאין לי בעיה עם In Flames החדשה. Reroute To Remain היה אלבום מוזר לתקופתו – אבל מגניב. Come Clarity היה אלבום טוב גם יחסית לז'אנר התמוה שהלהקה החליטה להתקע אליו, ו-A Sense Of Purpose היה המשך ראוי והאמת היא שככל ששמעתי אותו יותר כך הבנתי שבסקירה הקודמת עשיתי לו עוול, והוא אלבום יותר טוב ממש שחשבתי, אולי אפילו טוב מאד. אבל במקרה של אלבומה החדש של In Flames אין לי שמץ של ספק שמשהו מסריח עולה פה על גדותיו. אין לי בעיה עם In Flames החדשה. יש לי בעיה עם מוסיקה מחורבנת.

לא הכול עגום עד כדי כך בממלכה השבדית של In Flames אני חייב לציין. שני השירים הראשונים, שיר הנושא והסינגל הראשון מהאלבום שנקרא Deliver Us נמצאים במקומות נוחים של Alternative Metal קופצני ומשעמם, שמופק היטב ומרוצף בצלילי סינתיסייזר עצלים וחסרי השראה. בשיר השלישי, All For Me אנחנו כבר מתחילים להבין שיש פה משהו שלא עובד. אז כן, Bjorn, הגיטריסט אשר נותר להרכיב את כל תפקידי הגיטרות מאז עזיבתו של Jesper עקב אלכוהוליזם, עושה עבודה סבירה מינוס. לא ברור אם זה בגלל ש-Jesper היה המוח המלודי והחכם מוסיקלית בלהקה (הוא כן היה, אבל הוא גם לא עשה את העבודה שלו ככזה כבר כמה שנים טובות) או שפשוט Bjorn מכוון מטרה ליצור אלבום רוק אלטרנטיבי מוקצן ומתחנף לקהל מתבגרים מבולבלים במקום ליצור מוסיקה מלודית וכבדה שעונה על הציפיות של כל מי שאהב את In Flames עד כה. יאמר לזכותו שהעבודה על הגיטרה הנקייה ונטולת הדיסטורשן היא אווירתית ומחמיאה לשיר, אבל השיר עצמו פשוט לא סוחב. The Puzzle כבר מרגיש כמו שארית שיר שהולחם לו יחדיו מתקופת Come Clarity והלהקה הזו פשוט צועדת בבוץ מוסיקלי מאד לא מחמיא.

למזלה של In Flames – לא הכול שחור מגועל באלבום. שירים כמו Where The Dead Ships Dwell או Fear Is The Weakness עומדים ברמה של A Sense Of Purpose למשל, אבל בטח לא ברמה של Colony. השיר היחיד שמתקרב לסטנדרטים ש-In Flames הציבו לעצמם פעם הוא Ropes שמלודיה שמצדיקה את המונח Melodic Death Metal מקיפה את כל השיר כאילו הוא נשלף הישר מ-Clayman, אבל אל תתבלבלו חבר'ה. Death Metal – גם לא על גרסתו המלודית – אין פה. זהו אלבומה הרך ביותר של הלהקה, ולהוכיח זאת הם הכניסו גם קטע אווירתי הזוי ובזוי גם יחד שנקרא The Attic, שלדברי מר Andreis הסולן מדובר בניסיון לשבור את המסגרת של להקות רוק ולהכניס קצת משהו לא שבלוני. יוזמה מבורכת, שמבוצעת בצורה קקיונית ומגעילה, כמו הסיומת המיותרת של Come Clarity עצמו שנקראה Your Bedtime Story Is Scarring Everyone. גם The Jester's Door עושה את אותו מהלך ומקלקל את הרצף, ופשוט חבל. אם האלבום היה מתנער משתי ה"יצירות" האלו – הוא כבר היה נשמע יותר סביר. עדיין – יש בו שירים מקולקלים כמו Liberation שחותם את האלבום שפשוט מוציא מהמאזין את כל המיץ שנשאר לו. ביחד עם Deliver Us הסתמי ושיר הנושא המעיק, מדובר באחד מהשירים הגרועים של הלהקה, שגורמים לי להתגעגע ל-The Quite Place שלפחות היה קליט ומקפיץ, אך אולי זכור לותיקים פה בתור השיר שגרם למעריצי In Flames לומר "מה זה לכל הרוחות החרא הזה ?"

אם כבר בחרא עסקינן, יכולנו לראות את זה מקילומטרים, אני חייב לציין. אני לא רוצה להיות זה שיצביע על כך, אבל במהלך הקריירה של חמשת האלבומים של In Flames החדשה, כבר היה אלבום עם המילה Sound בתוכו, וזה היה כמובן Soundtrack To Your Escape שהיה האלבום הכי פחות טוב שלהם עד כה. אז – טא-דם ! הצלחתם לנצח את המשוואה והבאתם אלבום עוד יותר גרוע, והכי גרוע בתולדות הלהקה. לא בדיוק הדרך הכי טובה לצאת לצעדים הראשונים בשארית חייה של מי הלהקה הזו שלא תהיה שמעזה לקרוא לעצמה In Flames עם אפס הצדקה.