Incantation – Onward To Golgotha (Reissue)

אני לא נוהג לסקור הוצאות מחודשות, מכמה סיבות עיקריות. הראשונה היא שהאלבום לא אומר שום דבר חדש על הלהקה שהוציאה אותו אפילו אם הוא משלב גם גרסאות דמו, שירים שלא הוכנסו וקאברים של הרגע האחרון, וכנראה הכל בהפקה מרשימה וטובה יותר, אפילו אם רק בקצת (או מה שמכונה בשפת המקצוענים Remaster). הסיבה השנייה היא חוסר הרלבנטיות של צאת האלבום אל מה שיש ללהקה להוציא כיום. אוספים, מצד אחד, מציגים שיוף של מרבית הדיסקוגרפיה, ומעמיד את החומר הישן אל מול חומר חדש וכדומה. הוצאות-מחודשת, או Reissues פשוט הוצאו מחדש. סתם ככה.

אז Incantation, להקת הדת' מטאל הברוטאלית של ניו-יורק (אי אפשר בדיוק לסמן אותה כ-'אגדה' – אבל נאמר שהיא ותיקה במיוחד) הוציאה מחדש את Onward To Golgotha, אלבומה הראשון, בחברת התקליטים הכועסת (נו, עם כל הריליסים שלהם, אין ספק שיש מישהו שכועס שם על העולם) Relapse Records. זוהי סגירת מעגל עבור החבורה הניו-יורקית הזאת, אבל לצערנו – אין פה שום דבר חדש שמשנה לנו את פרספקטיבת עולם על איך המטאל בכלל, או הדת' מטאל הברוטאלי בפרט, היה אמור להשמע.

הבא נפרק את הנושא לגורמים, ונתחיל מהשיר הפותח, הלא הוא "Golgotha". אולדסקול דת' מטאל לפי הספר הכי ישן שתוכלו למצוא אודותיו בספרייה, כולל ההשאלות הבלתי-מודעות מ-Slayer, Kreator ו-Venom, מלווה בפעם הראשונה בהיסטוריה, כמדומני, בגראולים של ברוטאל. לידתו של ה-Cookie Monster בגרסה הסופית שלו כאמור. כדי לתת את ההבדל למי שלא מכיר את השירה של ג'ון מקנטי (וכל שאר החבורה שעוזרת לו בשירה המגורגרת בחלוף הזמן) לבין השירה של, נאמר, צ'אק שולינדר – זו תהייה השוואה נוחה לתת את אומדן ההבדלים באופן יחסי של למי קלימסטר לעומת כריסטינה אגלירה.

הקולות הבוקעים מפיו של מקנטי היו מאז ומעולם מעוררי חלחלה, מאד בסיים, מאד מפלצתיים, שטניים בכל תחום ופונקציה. השלב הכה-מוקדם של הדת' מטאל, כאשר האלמנטים המרושעים המזוהים כל כך עם הבלאק מטאל עדיין היו מנת חלקו המוחלטת כמעט לגמרי – בולטים פה בכל ריף מלוכלך וכל חבטה סט תופים מעוך – כאילו היו להבת הגהנום העתיק פורצת מתוך האוזניות ו/או הרמקולים. אבל זה היה אז. כיום הרבה דם נשפך בנהר סטיקס, ואחרי שקמו להקות כבדות יותר, כמו Napalm Death ואחריהם Immolation, Cryptopsy וכמובן Nile – שלא לדבר על להקות שגולשות בכבוד אל גבולות הגריינדקור המובהק יותר – ומאז שהבלאק מטאל ממש התנחל על הרעיון השטניסטי והפך אותו לשחוק ומאוס עבור רוב אומני הדת' מטאל – Incantation איבדה מכוחה ובמקביל אבד כוחו של האלבום הזה.

אז אחלק את המסקנות שלי לשני חלקים. הראשונה מיועדת לכל מי שמכיר את האלבום, ואת Incantation בפרט. אז הרצועות המוקלטות פה הן -זהות לחלוטין- לגרסה של 1992. אני באמת לא שם לב אם הייתה פה עריכה דיגיטלית, אבל גם אם כן – את הסאונד העמום והמכוער (שתרם בזמנו המון להפקה ולאווירה) היא בטח לא שיפרה. אם יש לכם את האלבום, זה לא שווה את ההשקעה לרדוף אחרי היצירה הנפלטת הזאת. מצד שני, אם אתם חובבי ברוטאל דת' מטאל, במיוחד על גווניו הישנים, האוטנטים – כשאנשים לא ידעו מי אלה Brutal Truth וכש-Paradise Lost נחשבה ללהקה כבדה-באמת, בלי עומס גריינדים ובלי חינטרושים כמו משחקי-קצב טכניים, פוליריתמיקה מתוחכמת או כל משהו שיסגיר את העובדה ש-Incantation לא באמת יודעים לנגן – זה באמת האלבום בשבילכם אם אין לכם את זה.

היצירה הזאת היא ערך מוסף לכל אספן דת' מטאל, ולו הקטן מביניהם שחובב רק את Dying Fetus ויוצאי חלציהן. אין לו ערך מוזיקלי רב בעולם שבו Despised Icon ו-All Shall Perish שולטים בז'אנר שנקרא "דת' מטאל", אבל הוא בהחלט מכה מרעננת של אולדסקול ברוטאל דת' כפי שכתב השטן בספר הקטן והשחור שלו. כמו כן, למטיבי לכת יש תוספת DVD מעופשת שלא שווה את היחס, ופשוט קיבצה כמה הופעות שצולמו בחובבניות כדי לחגוג את ההוצאה המחודשת באופן יותר חגיגי, אם כי קצת בכישלון. אז בגדול, מדובר בהוצאה מיותרת לאלבום שהיה אבן דרך בז'אנר המטאל הקיצוני בכלליות, אבל אם לא שמעתם עליו אז, אני בספק גדול אם הוא יגרום לכם לעלות בשלושת הרגלים ולהביא ביכורים בגולגותא. גם השנה תישארו בבית.