Inter Arma – Paradise Gallows

היה זה בשלהי המאה הקודמת כשבקול תרועה רמה ובתוספת חמת חלילים ועוד כלים שנראה כאילו נלקחו מקטלוג "הטרובדור הצעיר" של 1240 – פרץ הפולק מטאל אל ראש התור בדרך לאוזנינו, כבש אתנו באנרגיות הקרביות שלו והפך לדבר החם ביותר בקרב לובשי השחורים בכל העולם. זמן לא רב לאחר מכן, עם תחילתה של המאה הנוכחית היה זה המטאלקור שעשה את הפריצה שלו. השבירות שנלקחו מההארדקור המזדקן, האגרסיות המטאליות שהיגרו מהדת' והווקאלס המגוונים הפכו את ילד הכלאיים החדש – ולו רק לתקופת מה – לאחד הנסיכים הפופולאריים יותר בביצה המתכתית.

השנים עברו, להקות קמו ונפלו, אגדות מתו ונולדו וסגנונות קמו מרבצם או חזרו אל שנת חורף נוספת. הטרנדים של תחילת המאה אבדו את החיוניות הראשונית. הפולק הפך לשלולית ענק בו משתכשכים אלפי הרכבים ישנים וחדשים בעודם עסוקים לעשות עוד מאותו דבר, כמעט ללא יוצאים מהכלל. המטאלקור בתורו נמתח כמו מסטיק בעודו נקרע ומוליד ז'אנרים שונים שהתרחקו ממנו כמו מתבגרים שבורחים מהבית, משאירים אותו להתקיים קיום בינוני, שטחי וסטטי.

מבחינת אופנות מטאליות, קשה לדבר על השנים האחרונות במונחים של טרנד שולט. כן, היה ועודנו בפעולה – גל חדש של ת'ראש המנסה לינוק מהאולדסקול בעודו משתמש בהפקה עכשווית וסוג של אינטרפרטציה מודרנית. גם באזורי האקסטרים לא קופאים על השמרים – הבלאק למשל מושך לכיוונים מרעננים של אווירתיות ואוונגרד מפתיע, הדת' נוהג להמציא את עצמו מחדש עם להקות חדשות ומדהימות, והדום – אם אפשר להתבטא באופן אירוני – אף פעם לא באמת הוריד את הרגל מהגז. לעזאזל, אפילו המטאל המסורתי זוכה לעדנה.

אך טרנד שולט?! הדבר הכי קרוב למעמד כזה בשנים האחרונות הוא הסאונד הסלאדג'י. הסאונד השומני, העבה, הנמוך והאמריקאי. הסאונד שלקח את הסטונר-רוק הסטלני ודחף אותו לזרועות הבן דוד הגדול והרשע – המטאל.

בשביל לזהות סימנים לפריצה הזו לא צריך ללכת ללמוד זיהוי פלילי. האלבום השני של Mastodon – Leviathan מ-2004 שוגר כמו טיל בליסטי עם ראש נפץ מלא בנשק ביולוגי אל תוך השיח והתודעה של שומעי המטאל בעולם. היום לאחר כ-12 שנה, הסלאדג' אולי לא פופולרי כמו המטאלקור בעשור הקודם, ולא מוכר אלבומים וממלא מועדונים ופסטיבלים כמו מפלצות הפולק בזמנו, אך יחסית לאופיו הנישתי, טביעת היד "המזוהמת" שלו נמצאת בכל מקום.

נראה ש-Inter Arma האמריקאית לקחה את הרעיון הסלאדג'י צעד אחד קדימה. כמו גופה מרקיבה של פלוני חסר מזל שבילתה חודשים בין הגלים, גם כאן יהיה קשה לזהות את מה שהים הזועם השליך אלינו. הזהות הסטונרית הבסיסית הושחתה לגמרי, ומתוך ההרס נולד יצור חדש – דוחה ומרתק, מטיל אימה ומהפנט, רקוב ועוצמתי. הכל בו זמנית.

בתהליך של עשור שהגיע לשיאו עם האלבום החדש והשלישי המלא במספר Paradise Gallows, החבורה מריצ'מונד וירג'יניה חברה למספר הרכבים מודרניים דומים, ויצרה מטבח חדש שכל כולו מטאל קיצוני – מכל הסגנונות המוכרים – מטוגן בשמן עמוק ורותח כמו הגהנום.

Paradise Gallows נפתח עם אינטרו ארוך יחסית בשם Nomini שמציג גיטרה אקוסטית שהופכת תוך כמה רגעים לסולו צוקים פחות אופייני. המשכו הטבעי של האינטרו היא רצועה מספר 7 "Potomac" האינסטרומנטלית שמתחילה באותו סולו שהאינטרו נגמר בו, ממשיכה עם קלידים דרמטיים ומסיימת בקתרזיס מוזיקלי נפלא תוך שהיא בעצם מחלקת את האלבום לשניים.

שני הדברים הקבועים והניכרים ב- Paradise Gallowsהם הגיוון המוזיקלי והסאונד הסלאדג'י. שיר הנושא למשל הוא לא פחות מיצירת דום ופוסט-מטאל מדהימה בת כמעט 12 דקות. לעומתו הרצועה "Violent Constellations" שמגיעה מיד אחריו ועוברת גם היא את ה-11 דקות, יכולה להיחשב בהחלט כיצירת מופת של בלאק אטמוספרי ומודרני. אם דווקא בהשפעות דת'-בלאק ודום-דת' חפצתם, תצטרכו לחזור על עקבותיכם אל החלק הראשון של האלבום לשירים כמו "An Archer in the Emptiness" או "Transfiguration". בקיצור, הכל מהכל.

לאחר יותר משעה, Paradise Gallows מסתיים באפילוג בדמות בלדת רוק גותית ואפלה בשם "Where the Earth Meets the Sky", שמצליחה להוריד מעט את הדופק לפני הסיבוב הבא.

Paradise Gallows הוא מסוג האלבומים שדורשים יותר מהאזנה אחת כדי להבין אותו לעומקו, ולרדת לתוכו המוזיקלי עד הסוף. מנגד, הוא ללא ספק שווה את זה. גם אם אתם רגילים למנות האקסטרים -מטאל שלכם מבושלות בסגנון המסורתי, ההוצאה המצוינת הזו של Inter Arma יכולה בהחלט לשמש בשבילכם שער כניסה אל תוך הגיוון הגדל והולך במטאל הקיצוני המודרני, הן בסאונד והן בהגשה. מבחינתי, אם לא יהיו הפתעות רבות ונעימות עוד יותר במהלך סוף הקיץ והסתיו בואכה 2017, Paradise Gallows הרוויח בצדק את מקומו בצמרת רשימת אלבומי השנה שלי.