Into Eternity – Buried In Oblivion

כאשר לראשונה נתקלתי באינטו אטרניטי, שהינה להקה צעירה יחסית המגיעה אלינו מקנדה, פסחתי עליהם ללא שהות. עם שם כמו שלהם, הם ודאי נשמעים כמו להקה סמי-גותית עם קצת מטאל בפנים, בהחלט לא משהו שבאמת שווה התייחסות. אך בחודש האחרון התחוור לי שטעיתי, ועוד איך טעיתי. לידי הגיע עותק צנוע של אלבומם הקודם של אינטו אטרנטי אשר יצא בשנת 2002 ונקרא Dead or dreaming. אך חוץ מרמיזה על שיר של Deicide, שום דבר באלבום הזה לא היה ברוטאלי בכלל, אלא להפך, מדובר בלהקת דת' מלודי, ז'אנר שמאד לא מפותח באמריקה המבדילה עצמה משאר הארצות בכך שהדגש שלה אצל להקות הדת' המלודי מגיע על שימוש נרחב בשירה נקייה (למעשה אפילו יותר מהשאגות עצמן, יחס של 70% נקי למעשה מול 30% סקרימינג וגראולים) והמוזיקה עצמה היא דת' מלודי קליל ומקפיץ, על גבול ברור עם הפאוור מטאל והפרוגרסיב מטאל באשר הוא.

לאלה אשר מכירים את המוזיקה של אינטו אטרניטי לא מצפה הפתעה חדשה. Buried in oblivion אינו נופל מקודמו שהיווה שלב ביניים חדש בתשלובת המתבקשת בין פרוגרסיב מטאל לבין דת' שבדי, ופה יכולת הנגינה המופלאה של הנגנים לא מטילה קלון על אף אחד מהז'אנרים ומביאה עמה רק כבוד. לאלה אשר מצאו ב-Control Denied את השלב הבא האמיתי של מורנו ורבנו צ'אק שולינדר, ודאי יוכלו בקלות להתרפק על המוזיקה המלודית של אינטו אטרניטי. האלבום כולו מוגש במינון נכון אשר לא מכביד על האוזן אך גם לא חולף עליה בלי הותר סימן.

השוואה מתבקשת בין החומר לבין היצירה הגרנדיוזית של Opeth אינה במקום, למרות שראיתי מקומות רבים שבהם ניתן לחפוף את מידת הכשרון הביצועי והיד שבלחן – מקור המוזיקה נשמע שונה לגמרי. בעוד אופת' מותחים מוזיקה רומנטית על בסיס עבה של פרוגרסיב רוק בשירים של 12 דקות, אינטו אטרניטי מספקים חומר מקפיץ ומנוגן היטב, מלודי מאד (ההשוואה לאין-פליימס בסוף שנות ה-90 הגיונית יותר, או סוילוורק), המנוני כמעט כמו שיר פאוור של Iced earth כדוגמה, ועם זאת מחיל בתוכו לא מעט דת' מטאל, וזה כולל מדי פעם התקפת בלאסט-ביטס, שאגות מרובות שכבות גבוהות ונמוכות כאחד ועוצמה מוזיקלית שהיא חזקת האקסטרים-מטאל בלבד.

האלבום נפתח בעבודת גיטרה מהירה אשר עליה מתווספת הרמוניה דומה, מה שנראה כחלק מתוך שיר סודי של Symphony X או Dream theater, תחילת השיר עצמו נשמעת רחוק מכל להקת דת' מטאל באשר היא (שוב, אולי להוציא את Death המאוחרים אשר התנדנדו קרוב מאד אל הפרוגרסיב מטאל), ופתיחת השירה אינה מנערת את העובדה שייתכן שמדובר למעשה בלהקת פרוגרסיב מטאל בתחפושת. השיר עצמו, Splintered visions, מתגלה למעשה כשיר דת' מלודי עם הצטרפות התופים במקצב בלאסט-ביטס מהיר וקודח, מה שלא קיים בשום להקת פרוגרסיב או פאוור למעשה, וכמובן הסולן המוביל של ההרכב, כריס קרל, מציג יכולת מרשימה לעבור בין שירה נקייה כשל ברוס דיקינסון לצרחות מקפיאות דם כשל מיקאל סטין של Dark tranquility.

בעוד השיר הראשון נשמע כמו שיר פרוגרסיב לו הוכנסו קטעי דת' מטאל, השיר העוקב, Embraced by desolation נשמע כמו פליט Sound of perseverance שעבר ליטוף מלודי מעט. השירה הקליטה, גם הגראולים וגם השירה הנקייה, תורמת מאד לשירים להפוך להמנוני מטאל מתבקשים. הדבר מגיע לשיא בשיר השלישי, Three Dimensional aperture, שם הפזמון נדבק בך ימים. מצחיק היה הדבר הוא כששמעתי אותו באוטובוס בדיסקמן, מספר חיילים חובבי Dream theater ביקשו שאגביר כי המוזיקה נשמעת להם לקוחה מ-Scene from a memory. אכן יש המון ניואנסים בין עולם הפרוג-מטאל המאוחר לבין אינטו-אטרנטי, וקשה לשייך את הלהקה לצד הדת' המלודי או לצד הפרוג-מטאל, אך ללא ספק היא מומלצת לכל אחד מאוהבי הז'אנר.

המקצב הפותח של Beginning of the end הוא מתקפה מרשימה, אשר ביחד עם פזמון מדהים ועבודת גיטרות מטמטמת חותמת את השיר הזה כפנינה של האלבום, אם כי מורכב הוא מפנינים רבות מאד – כמו Spiraling into depression המאד-מאד "שוודי", או הבלדה-שיר נושא שמתחברת לשיר Black sea of agony, שלמעשה היא מהווה שיר אחד שפוצל לשני חלקים, קליל ואקוסטי ואחד מטאלי. את האלבום סוגרת בלדה אקוסטית נוספת, מרופדת במגע קלידים וצלילי כינורות בשם Morose seclusion, שם שר קרל בעוצמה מרגשת שלא תבייש כאמור שום להקת פרוגסריב או פאוור מטאל, והיתרון של אינטו אטרניטי כאמור עומד על חוליית נגנים שלמה, ולא רק סולן מרשים.

להקה שנוח להשוות אליה היא Prototype שמנגנים פרוג-מטאל ת'ראשי למדי ללא תוספת קלידים אך השפעות ברורות של דת' טכני כשל Death, Cynic וקצת Carcass פה ושם. גם באינטו אטרניטי שומעים את אותם הניואנסים שעברו עיבוד לתוך התערובת עם השפעות הדת' מטאל מגותנברג וסצינת הפרוג-מטאל הקיימת. למי שאוהב את הלהקות שלו מיוחדות. (כדוגמת אופת', אך אל תקוו למצוא פה גרסת חיקוי לאופת', חס ושלום – המוזיקה של אינטו אטרניטי מהירה וזורמת… וקצרה הרבה יותר).

Buried in oblivion מורכב הרבה יותר מבחינת נגינה מהאלבום הקודם, שהיה תשלובת יותר פשוטה בין פאוור מטאל לדת' מלודי, וללא ספק באלבום זה מוכיחים הנגנים, בייחוד הגיטריסטים רוב דוהרטי וטים רות' את יכולתם הוירטואזית הלא נופלת מלהקות אחרות בז'אנר כמו In flames או Children of bodom.

החסרון העיקרי של האלבום הוא הפקה מאד-מאד קרה ומנכרת המקשה על הזרימה של המוזיקה האמורה להיות חמה כמו בפרוגרסיב מטאל או בדת'-מטאל המלודי, ולא כמו במטאל הטכני, וההחלטה להפיק את האלבום כשכל כלי בולט בצורה צורמת לאוזן מעל ההפקה, בעריכה לא מעובדת עד הסוף שנשמעת קצת חובבנית למעשה לעומת תוצרי הפקה גדולים שיצאו לאחרונה בסנצ'ורי מדיה, הדבר פוגם מעט בזרימה של האלבום ועושה אותו מדי פעם מעט מעייף. הפקה במסורת של Children of Bodom הייתה עושה ללהקה הזאת חסד עליון ומזכה את האלבום Buried in oblivion בקלות באחד מהאלבומים היותר מבטיחים של השנה, אם לא המבטיח בהם.