Into Eternity – The Incurable Tragedy

לפני שנתיים הגיע אלי האלבום הרביעי של הלהקה הקנדית Into Eternity, ונפלתי ממנו באופן שמעט מאד אלבומים הצליחו לעשות באותה שנה. קשה להגדיר את הלהקה באופן ספציפי – היא תוארה כלהקת דת' פרוגרסיבית, אבל שילבה שירה נקייה מלודית מצוינת של הסולן החדש דאז Stu Block, מה שקירב אותה בעיני יותר לפרוג מטאל קיצוני ולא לדת' מטאל – למרות בלאסט ביטים ושילוב של גראולים במוזיקה. יש עוד כמה להקות שעושות דברים דומים, אבל מעטן ברמה שקרובה לזו של הקנדית. Mercenary היא דוגמא ללהקה שכן עושה זאת טוב, וגם Scary Symmetry, אבל מלבד אלבומה השני של Symmetry אני עדיין חושב שאלבומה הקודם של Eternity שנקרא The Scattering Of Ashes היה טוב יותר משתי הדוגמאות הנ"ל.

שנתיים אחרי, ואלבום חדש בשם The Incurable Tragedy – אלבום שבהחלט ממשיך את אלבומה הקודם בכל צורה אפשרית, סאונד הדוק ומלוטש, השירה המלודית החזקה של Block משולבת בגרואלים גבוהים יחסית שלו עם גראולים נמוכים יותר של הגיטריסט\כותב Tim Roth, ושוב חילופי מקצבים בלתי נגמרים, נטיות פרוג חזקות, ולידים ניאו-קלאסים שמשולבים בשבירות מטורפות ו-Time Signatures שיבלבלו מאזין בקלות. גם הפעם מדובר באלבום קונספט, ושוב טרגי – כמו האלבום הקודם, שנכתב בהשפעת מות אמו של Roth. הפעם האלבום עוסק במותם בטרם עת של שניים מחבריו הטובים ביותר ואביו של Tim Roth, שלושתם ממחלת הסרטן.

אני מניח שאני, כמי שחווה אבל כתוצאה מהמחלה הזו, הצלחתי להזדהות עם העצב שחדור באלבום יותר מכאלו שלמזלם לא חוו חוויה דומה, אבל קשה לפספס את הטרגיות שזורה במוזיקה של הלהקה. לצד הכבדות, האגרסיה ומורכבות המוזיקלית יש קו רצוף של מלודיות מלנכוליות, מי שלא קלט אותן מספיק בתוך השירים, סביר שיגיע לשיר הנושא, הבנוי על ליין קלידים ושירה מלודית, ושם תפגע בו ההבנה כי האלבום הזה מדכא, איכותי ועשוי לעילא – אבל מדכא. משם האלבום ממשיך שוב לרצף של יצירות מורכבות ואגרסיביות להפליא, לפני שהוא חוזר לחלק השני של השיר, שהפעם מחדיר יותר עבודת גיטרות נקיות ובונה על אותו ליין מלודי – רק צעד אחד רחוק יותר. זה ממשיך עם "Black Light Ending" המבריק, שמכיל בלסט ביטים לצד ריפים הישר מ-Iron Maiden, ומסתיים עם החלק השלישי והאחרון של שיר הנושא הטרגי.

אולי הבעיה היחידה של האלבום היא דווקא הדמיון הברור שלו לאלבום הקודם של הלהקה, עד כדי כך שחוץ מהבדלים מסוימים בסאונד, אפשר בהחלט לומר שניתן לשמוע את שני האלבומים ברצף ולא לדעת כי מדובר בשניים נפרדים. השירים שוב משלבים את חלופת המקצבים, הריפים הטכניים המשולבים ב-Harmony Leads שללא ספק שאבו הרבה מ-Iron Maiden, והשירה של Block שנעה בין גראולים לשירה מלודית בשני ערוצים. בכל מקרה אי אפשר לקחת מהלהקה את האיכות המוזיקלית הכמעט מושלמת שלה, את יכולת הנגינה המדהימה, המורכבות שעושה את השירים למספיק לא קליטים כדי שלא ימאסו במהירות.

עדיין מדובר לדעתי באחת מלהקות המטאל הקיצוני מהדור הצעיר שעושות משהו חדש ומעניין, שימצא חן גם בעיני מי שאוהב מטאל קיצוני ודת', וגם בעיני מי שאוהב פרוג רק יכול לעכל אותו עם מעט קלידים והרבה יותר אגרסיה מלמשל Pain Of Salvation, מי שאוהב Opeth בהחלט יכול להיות מטרה טובה לאלבום הזה, למרות ההבדלים בין גישת הרטרו פרוג של Opeth והחדשנות של Into Eternity. שוב – האלבום הקודם היה סוג של יצירה חד פעמית מפתיעה, והנוכחי הוא שיכפול, אבל אי אפשר לזלזל בשכפול כשהוא של יצירת מופת.