Invisigoth – Narcotica

לכבוד פסח והאביב קיבלתי שקית הפתעה. קוראים לה Invisigoth, היא קיימת רק משנת 2006 אבל באמתחתה כבר שני אלבומים, והיא מרגישה כמו ערבוביה – אבל מהסוג הטוב – כמו בשקית הפתעה. קשה לקרוא לזה בדיוק פרוגרסיב מטאל, קשה לקרוא לזה אלטרנטיבי – אבל מי שלא פוחד מהגדרות מיותרות עשוי למצוא כאן אהבה חדשה.

אם Dol Ammad עם השילובים המוצלחים בין אופרה, גיטרות ומוזיקה אלקטרונית נכנסו מיד לנישת "מדיטציית הבוקר", Invisigoth על שלל צבעיהם (רובם מרגיעים, יש לציין) תפסו כעת את המקום הבלתי מאויש ל-"שעת השקיעה הגדולה". אם אתם יותר בקטע של Anathema ב-A Natural Disaster, או אולי Porcupine Tree, זה עשוי להיות האלבום הבא שלכם.

Narcotica לא נשמע "כמו" – יש בו שירים ארוכים המכילים לא מעט נושאים מרכזיים המתחלפים ביניהם, והמוזיקה מלודית – מהסוג שיגרום לכם לחלום בהקיץ – נעה בין אולטרה מז'ור לאינפרה מינור. בכל זאת, אנחנו מטאליסטים שאוהבים רעש, ואם צ'יל אאוט או מוזיקת עולם לא נמצאים אצלנו דרך קבע על המדף, זה האלבום שעשוי להשלים את החסר בתחום.

Invisigoth הם בעצם צמד: Cage הגיטריסט, המתעניין בכימיה, פילוסופיה והצד האפל ו-Viggo Domino, איטלקי מרומא במקור, זמר קלאסי שמצא את קסם המזרח הרחוק ואת נפלאות הפילוסופיה האזוטרית והמוזיקה הערבית. שילוב מעניין? בהחלט. כאשר מקשיבים לאלבום ושומעים את האלכימיה המתפרצת לצד סולמות מזרחיים מובהקים, והכל ביחד מזכיר קצת את קצה קצהו של המדע הבדיוני, מהסוג שאוהב להתפלסף על החיים, היקום וכל השאר – מסתבר שהשילוב המוזר הזה עובד, ועובד טוב. האלבום הזה לוקח את הזמן אמנם, 70 דקות שמתוכן כ-20 דקות במצטבר מוקדשות לאפיקה המתעתעת הנקראת "Dark Highway".

לרוב אין לי הרבה סבלנות (או זמן), אך במקרה הזה אי אפשר שלא לזרום: האלכימיה של Cage, עם כל שלל המרכיבים שהוא זורק פנימה, יוצרת מעין שיקוי אבסטרקטי בעל סיומת מתקתקה, וקולו המרשים של Viggo Domino, שלרוב שר כאן בסטייל גותי משהו, נותן לנו פה ושם גם טעימות מהטונים הגבוהים שהוא כה שולט בהם ומשלים את המוזיקה בצורה מושלמת. אי אפשר להתעלם מהסאגה "Dark Highway" המחולקת בין שני השירים הראשונים ושני האחרונים. בטווח של ארבעה שירים הם מכתיבים את כל הסגנונות והטעמים שישחקו כאן תפקיד. החל מפאוור צווחני שעובר לליין מרגיע בעל שורש רפטטיבי-מדיטטיבי והתפתחויות מסתעפות (Transmission) דרך סולמות ערביים משולבים בפופ דביק, קצת Fאנק ואפילו קטע מינורי יפהפה באמצע ("Before First Night") וכלה בפרוגרסיב-סימפוני, קטעים אלקטרוניים ודומיננטות נוגעות ("New Rome" ו-"Take The Blood").

כל המיש-מש הזה, שהיה עשוי להיות לא קשור לכלום אצל להקה אחרת, כאן משתלב לבלגן מאורגן אחד, שמשלים אטמוספירה הייחודית לו. צריך לשמוע כדי להאמין. יש כאן תחושה של חוויה מתמשכת, או של מסע, כשכל שיר מתאר חלק אחר בו. פרט לסאגה המתפתלת, שאר השירים לא ארוכים וממוקדים יותר: "Shine On" פותח את העיניים והמחשבה ברוגע המחושב שלו, ואילו "Scars And Dust" נע בין קפיציות אלקטרונית-Fאנקית לבין הפוגות ממסטלות. שפכו לקלחת גם כמה קטעי סולו גיטרה סטייל Pink Floyd, מבולבלים? גם אנחנו. רק אל תשכחו לקחת אתכם מנה של "Pornocopia" לפני השינה, חלומות אמביינטים מובטחים.

אין הרבה להקות המיטיבות להשתמש בתווים בתור צבעים וצורות. Invisigoth היא אחת מיחידות הסגולה: Narcotica הוא יצירה אבסטרקטית זורמת, שלא באמת ניתן לתאר אותה במילים. לרוב, כשלהקה מנסה לעשות דבר כזה היא מוגדרת כ"פסיכדלית" או "אקספירמנטל". הנקודה המעניינת כאן היא שלמרות שהם משתמשים בנוסחת ה-"בואו נשלב הרבה סגנונות ונראה מה ייצא לנו", Narcotica אינו קשה להאזנה (ואפילו קליט להפתיע) ואינו נשמע אקספירימנטלי, מוזר או צורם.

אם התיאוריה שלי לגבי הגעה לבשלות באלבום השלישי נכונה, אני לא יכולה לחכות עד שהחבר'ה האלה יוציאו את הפנינה הבאה. אם אתם מוכנים להתנסות ולהירגע, פנקו את עצמכם במתנה לפסח: קסם המזרח שיזכיר לכם את מצריים לצד המודרניות המערבית של ימינו – כשטועמים את השילוב הייחודי הזה זה באמת מרגיש כאילו יצאנו מעבדות לחירות מוזיקלית.