1. The Surge
  2. Through Evidence
  3. Kneel
  4. Shunned Redeemer
  5. You Shouldn't Be Alive
  6. Scorn Haven
  7. Of Me...Nobody Is Safe
  8. Untitled
  9. Void Of Conscience
  10. Tarnished Trepidation

מאז אותו היום ש-The Dillinger Escape Plan טשטשו את הגבול הכה-דק בין מה מטאל למה לא, עם אלבומם הפסיכוטי Calculating Infinity – אני בעצמי לא מצליח למתוח את הקו איפה נגמר הדת' מטאל, ואיפה מתחיל ההארדקור. אין ספק שאני נמשך מוזיקלית למטאל השמרני יותר, רצוף הבלאסט-ביטס, מקצבי הפולקה המזוהים כל כך עם הת'ראש והדת' מטאל של פעם, השירה המחוספסת והליריקה שדנה בדברים שפשוט עם כמוני יכול להבין.

חלמאי כמותי יכול גם לדעת שימים אלה לא יחזרו, ועל כל ברכה בצורת אלבום כמו Blood Red Throne או Communic, אני צפוי לקבל איזה שניים-שלושה אלף ריליסים בשנה של להקות מטאלקור והארדקור שמעזות לדרוך על המשבצת שלה אני קורא דת' מטאל. Ion Dissonance מנגנים מטאל טכני וכבד, עם הרבה שאגות, הרבה שבירות קצב, והאמת – ברמה לא רעה בכלל – אבל איפה זה ואיפה דת' מטאל?

אם נתייחס לזרם כולו של הדת'-קור, וניקח את Ion Dissonance בתור דוגמה, אנחנו בקלות יכולים לזהות מוטיבים שמתאימים המון ללהקות דת' מטאל, אבל זה פשוט לא פוגע באותה נקודה בלב. זה חמוד, זה לפעמים מקפיץ אפילו, זה מנוגן היטב וברמה גבוהה – ללא ספק. אבל איפה השאגות הבהמיות והגראולים האכזריים? איפה הבלאסט-ביטס, אלה שרודפים אותך בשנת? איפה חילול הפאקינג קודש שצריך להיות בדת' מטאל?

האלבום ללא ספק רצוף מטאלקור, או שבשלב זה כבר קוראים לז'אנר מת'קור, שמולחן ומבוצע נאמנה. תחת שרביט ההפקה של הבחור המוכר כ-Zeuss (סיפרתי לכם עליו פעם. בחור גדול, זקן לבן, משליך ברקים ממרומי האולימפוס, מכירים?). יחד עם סולן חדש לעומת הקודם שעזב אותם לאנחות, כנראה על מנת לקבע את הלהקה רחוק מהמתחם האקספרמנטאלי ויותר על עבר המטאל המתוקן.

"The Surge" השיר הראשון באלבום, נפתח בנעימה צורמנית אשר זורמת בצורה גרובית, וחושף את קולו של סולנם החדש, קווין מקגאווי (להבדיל מסולנם הקודם, גבריאל מקגאוורי) שלטעמי הוא עליית מדרגה. במקום צרחות הארדקור צעקניות שנועדו לקריעת עור התוף, מציג קווין קול עמיד לארוכה של גראול נקי ויציב, אם כי טיפה מונוטוני. מבחינת הלהקה עצמה – זהו צעד אשר מרחיק אותם מסצינת המטאלקור ומקרב אותם אל עולם הדת'-קור העולה, כדוגמת החברה הכי טובה שלהם, Despised Icon – קנדיים אף הם, ומאותה צ'כונה.

מי שהתרגל לסגנון הכאוטי של Solace, או של ה-EP המקדים שלהם, Breathing Is Irrelevant – יכין את עצמו לשינוי. שינויים פוקדים רבות את עולם המת'-קור כנראה, שהחליט למאוס בתחכום-לשם-תחכום, ולהוריד שכבות על שכבות של מוזיקליות על מנת לעגן עצמו בכמה הוקים קליטים וריפים של מטאל ולא רק של הארדקור. אך אויה – ישנו פאר גדול בין הרצון לבין הביצוע, וזה מתבטא בעיקר בכך ש-Ion Dissonance, למרות המרחק שהם פתחו מול מה שהם היו פעם, רחוקים מלהקות כמו Nile, או אפילו All Shall Perish.

את ההבדל המהותי נזקוף לזכות החבר'ה הקנדיים האלה דווקא, מכיוון שלא צריך להיות גאון ריפים כדי לכתוב ריפים איכותיים של דת' מטאל, וכל מה שצריך כדי ללבות את חום הפלדה עם קצת תשוקה מוזיקלית זה אופי, וזה ברוך השם לא חסר להם. מריף פתלתל אחד למשנהו, השירים נתפרים בזה אחר זה בתצורה מספקת של מוזיקה קיצונית – שמרבה לעקוץ את המאזין כדבורה באוזן, חופרת ורומסת בכבדות את המתהלך נגדה.

זה די קל להיות להקת דת'קור קליטה עם שירים כמו "You Shouldn't Be Alive" שמתהדר כתחינה של אותו משפט – פעם אחר פעם אחר פעם. זה עובד, הפשטות למעשה מול הניואנסים המוזיקלים בשטח פשוט מעלים את השיר על מזבח ה-"ככה לכתוב שיר דת'קור לפי הספר" – אבל מצד שני, שירים כמו "Of Me… Nobody Is Safe" סתם מורידים את האלבום למטה. אפשר להתייחס לאלבום כאל אחד עם עליות וירידות – מה שבסה"כ מציג לנו חצי מהשירים כשירים טובים לז'אנר, יציבים יותר ופרועים פחות מאלבומיהם הקודמים של הלהקה,

וכמובן – יצירה קצרה כקטע מעבר בשם "Untitled" שפשוט מהווה סולו כלי הקשה צנוע כפתיח לשני השירים האחרונים – והאתנחתא הזאת מגיעה בטוב. קשה להמליץ על Minus The Herd לאנשים שלא אוהבים את הז'אנר, כי אין להם מה למצוא בו. רק אוהבי הז'אנר יהנו ממנו באמת, כי לפי אמות המידה של המתחם המוזיקלי בו הוא נמצא, הוא עובד בדיוק לפי החוקים הכתובים, כולל כל הברייק-דאונס, הספוקן-וורדס והיוניסונים האופייניים. אבל בין זה לבין יצירה איתנה של דת' מטאל איכותי, נאמר Altars Of Madness, לצערי Ion Dissonance פשוט לא תעמוד במבחן הזמן.