Iron Maiden – From Fear to Eternity

קונצרן המוזיקה הכבדה "בתולת הברזל" חוגגת את העשור המי יודע כמה לפעילותה בסיבובי הופעות שלא נגמרים, כבר כמה שנים. כחלק מסיבובי ההופעות הללו, הלהקה משחררת אוספים ואלבומים חדשים, שלטענת רוב המומחים המטאליים בעולם (וגם לטענת כותב זה), לא מצליחים להתקרב לקרסולי היצירות המוקדמות שלהם. ההבדל היחידי ביני לבין שאר המומחים הוא שאני בכלל לא מתעב את האלבום The X Factor, ובניגוד גמור לרוב המומחים, אני מאמין שמדובר באלבום מבריק, שיכול היה לקחת את הלהקה לכיוונים טובים באמת, במקום למקומות אליהם הם הגיעו, במעין הליכה מוזרה לצדדים – ולא לאחור, כפי שחלק מאותם מומחים טוענים.

בקיצור, הבנו כמה דברים עד עכשיו – אני במיעוט ברור, אף אחד מכם לא מבין על איזה מומחים אני מדבר (ואני לא בטוח שגם אני מבין כבר), ו Iron Maiden הוציאו שני ריליסים נחשבים בשנה האחרונה – הראשון הוא האלבום המאד מאכזב The Final Frontier, שאת כמות השירים שיצאו ממנו אפשר לספור על שלוש אצבעות. הריליס השני הוא אלבום אוסף נוסף – כן, כן – שמהווה המשך לאלבום האוסף הקודם שיצא ללהקה, לפני כשלוש שנים. שני האלבומים הללו הם בעצם פסי קול לסיבובי ההופעות, שהוקדשו לתקופות השונות בחיי הלהקה – עד סוף שנות השמונים (האוסף הראשון), ומתחילת שנות התשעים, שזכורות בגלל מהלך אחד בולט – עזיבתו של Dickenson, וצירופו של הסולן השנוי במחלוקת, Blaze Baley.

עכשיו, לפני שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מהלל את Baley: האיש היה נטול כריזמה, עם ביצועיים קוליים בעייתיים ביותר (ואפילו כמה זיופים), והוא בהחלט כפה על הלהקה שינוי סגנון שהוביל אותה למקומות לא טובים. אבל, וזה חתיכת אבל גדול, הוא הספיק להקליט עם הלהקה אלבום מעולה אחד (the x factor), ואין זו אשמתו שכל האלבומים שהגיעו אחריו לא היו מספיק טובים. זו אשמתם של שתי אגדות מטאל – Steve Harris ו Bruce Dickenson. הראשון אשם מעצם היותו מנהיג הלהקה הבלתי מעורער, וזה שלוקח אותה לכיוונים הפרוגרסיביים יותר.

בתור חובב פרוג, ואחד שמעריך את סטיב האריס מאד, אני מתקשה לנמק מדוע הכיוון המוזיקלי אליו הולכת הבתולה הזקנה בעייתי, אבל בואו ננסח זאת כך – במשך רוב הקריירה שלה, Iron Maiden כתבה בעצם חמש עשרה שירים, פחות או יותר, וחזרה עליהם בוריאציות כאלה או אחרות. אתם מכירים את השירים האלה מהאוספים הבלתי נגמרים של הלהקה, ועל זה קשה להתווכח. העובדה היא ש Maiden עושים את אותם שירים בצורה טובה, שמצליחה לספק את מעריציה הרבים, אבל אי אפשר להתווכח שרפטטיביות היא מילה מוכרת מאד בלקסיקון הלהקה. הבעיה בשנים האחרונות שהשירים כבר לא חוזרים על עצמם בצורה מעניינת, ומשדרים חוסר עניין או חוסר יצירתיות בוטה. חדוות יצירה, שמחת חיים, תקראו לזה איך שאתם רוצים – העובדה היא ש Maiden פשוט לא משחררים אלבומים טובים יותר, ואני אומר זאת בידיעה ברורה שלאלבום A Matter of Life and Death נתתי התייחסות חיובית באתר זה, לפני כמה שנים.

בעוד האוסף הקודם היה ממתק נוסטלגי חמוד (למרות שזה היה האוסף העשירי בערך שמאגד את אותם שירים לדיסק אחד), ולאלו שלא הצליחו לפקוד הופעה של הלהקה היה זה פסקול וירטואלי חביב, האוסף הנוכחי מציג תקופה מבולבלת יותר של הלהקה, ונשמע לפרקים לא כל כך אחיד ברמתו – בדיסק הראשון, לצד להיט מבריק מאלבום המופת No Prayer For the Dying ושיר הנושא הצפוי מתוך Fear of the Dark, ניתן למצוא יציאות ארוכות ומעצבנות כגון The Reincarnation of Benjamin Breeg ו Different World (שניהם מ A Matter of Life and Death) ואת השיר המאד לא ברור מ Dance of Death – Rainmaker, שפרט לתפקיד ליד מפתיע של אחת הגיטרות, אין בו שום דבר מעניין. A Brave New World ו The Wicker Man הם בחירות טובות ומובנות מאלבום הקאמבק של דיקנסון והלהקה, ומדגימות את הבעיה הכי גדולה של האוסף הזה, בניגוד לשאר אלבומי האוסף של הלהקה – הפעם אין אמת להיטים, מכיוון שהלהקה עסוקה בלהקליט שירים ארוכים וחסרי כיוון. אין שירים לשיר איתם ברקע כמעט, והעובדה הברורה היא שכל השירים עד אלו מ Brave New World הם שירי הנאה, והשאר הם שירי הקשבה מיואשת והמתנה ללהיט הבא.

בדיסק השני אפשר למצוא ארבעה להיטים מוצדקים משני האלבומים שקדמו ל The X Factor, עוד שיר מהאלבום החדש, Coming Home האיטי והמהורהר (שדווקא נחשב מבחינתי לאחד השירים של האלבום המאכזב). כמו כן, ניתן למצוא את אחד השירים הגרועים ביותר שהקליטה הלהקה, מתוך אחד האלבומים הגרועים בהיסטוריה, virtual XI. השיר הוא The Clansman, הגרסא המפגרת של סטיב האריס ל"לב אמיץ", והיא חושפת את הבעיה הנוספת של האלבום, כמו גם של רוב אלבומי האוסף הקודמים של הלהקה – העלמת זכר הסולנים שהם לא Bruce Dickenson. אני גורס שאלבומי אוסף ורטרוספקטיבות הן דרך מעולה להתמודד גם עם הרגעים הפחות נעימים בחיי הרכב ותיק, ודרך נפלאה להכיר לקהל הצעיר את ההיסטוריה המגוונת של הלהקה. אם היו ללהקה גיטריסט מכור לסמים שזייף בכל אקורד שני – צריך לשמוע את הטעויות הללו באוספים, כדי להבין ממה הלהקה למדה ועל מה היא התגברה. במקרה של Maiden, המעריצים צ ר י כ י ם לזכור שהיו עוד שני סולנים פחות טובים מ Dickenson, והשהות שלהם בלהקה היא זו שגרמה לשינויים – חיוביים ושליליים כאחד – שהפכו את הבתולה למה שהיא.

אם Dianno לא היה כזה מחוק ודביל, Dickenson לא היה מגיע מלכתחילה ללהקה, ולא היה שורף את הרמקולים של צעירי העולם בקולו המדהים. במקרה של האוסף הנוכחי, העלמתו של Baley משאירה טעם רע בפה. נכון, Dickenson מתמודד עם השירים ש Baley שר בהם בצורה טובה מאד, לרגעים אפילו יותר טוב ממנו (The Clansman הוא דוגמא מעולה, למרות שהשיר אדיוטי). אבל זו לא סיבה להעלים זכר מהסולן בעל הקול הנמוך, שהביא השפעות אפלות אמיתיות ללהקה. Dickenson חזר ל Maiden והביא איתו עצבות ושאיפה למורכבות ובגרות. Baley הביא ללהקה אווירת ניכור, קדרות ואפלה שלא היו בה מעולם, והשנים איתו הן חלק בלתי נפרד וחשוב מההיסטוריה של הלהקה. מכאן, אתם יכולים להבין שאני נגד הגרסאות ל A Man on the Edge ו The Sign of the Cross (אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה. באחריות) שמופיעות באלבום. נכון, הגרסא ל Cross מעולה, ומציגה ביצועים אנרגטיים וחזקים של חברי הלהקה, מהופעה חיה, אבל אין מה לעשות – סטיב האריס היה צריך להחליט על הגרסאות המקוריות – הקהל לא טיפש, ואין טעם לנסות למרוח אותו.

When the Wild Wind Blows, עוד שיר מהאלבום החדש, חותם את האוסף בקול ענות קצת חלשה, למרות שהסי פארט של השיר די נחמד, אבל שוב – חוזר על עצמו בצורה מרגיזה. אם נוסיף לכל רשימת התלונות הללו את העטיפה המכוערת של האלבום, שמציגה ארט בינוני להחריד, נקבל אוסף שאולי לא באמת צריך להחזיק בבית, אלא אם בא לכם לסכם לעצמכם את שני העשור האחרון של הלהקה, מבלי להשקיע באלבומים המלאים, שאף אחד מהם לא מתקרב לאלו מהעשור המוזהב של הבתולה, שנות השמונים. אם אתם נחשפים בפעם הראשונה ל Iron Maiden, מה שנשמע לי לא סביר בעליל, עשו לעצמכם טובה, ותפסחו על האלבום הזה. יש דרכים טובות בהרבה בשביל להכיר את האחת הלהקות החשובות בהיסטוריה של המטאל (ויש שיאמרו – של המוזיקה בכלל) שלא כוללות החלטות הזויות כמו שלושה גיטריסטים, או אלבומים שלא נגמרים, ומציגים הרכב מזדקן שמנסה לחזור לתהילת עולם ישנה. אני ברשותכם, הולך לשמוע את Infinite Dreams, שיר פרוג מטאל מושלם של הלהקה, ולהיזכר בימים לגרוש היה חור, ואדי היה שלד אמיתי, ולא קשקוש דיגיטאלי על רקע צבעים מכוערים.