Iron Maiden – Senjutsu
- Senjutsu
- Stratego
- The Writing on The Wall
- Lost in a Lost World
- Days of Future Past
- The Time Machine
- Darkest Hour
- Death of the Celts
- The Parchment
- Hell on Earth
Iron Maiden הם אחת הלהקות האהובות עלי, אולי האהובה עלי ביותר. אלבום המטאל הראשון ששמעתי היה שלהם, ואני מאמינה בלב שלם שהם אחת הלהקות החשובות (והטובות) ביותר במטאל, כולו, אי פעם. אולי אפילו בעולם. אני לא מצליחה להבין למה הם מסרבים להוציא אלבום טוב כבר קרוב ל-20 שנה. רבים מאיתנו ציפו שהפעם זה יהיה אחרת, שנקבל אלבום מיוחד ומעניין, שונה מהשלושה שקדמו לו מאז מה שהיה בעיני אלבום מצוין, Dance of Death. הציפייה לכך התגברה לאורך השנים, זה האלבום שהמתנו לו הכי הרבה זמן – פער של 6 שנים מהאלבום הקודם (למרות שהם פרסמו שהוא הוקלט כבר ב 2019 ולא שוחרר עד עכשיו) הארוך ביותר מאז שהלהקה קמה. אך לצערי התוצאה לא חיובית כל כך. גם הגרסה הסמוראית של אדי לא הצליחה לעודד אותי.
אתחיל מהפיל שבחדר. זה אלבום ארוך, מעיק בכמה שהוא ארוך. הוא מוגדר כאלבום כפול, אבל זו הגדרה שקצת קשה לי. אורכו המלא הוא כשעה ועשרים, כביכול מורכב משני דיסקים שאורכם 40 דקות כל אחד, אבל חשוב לציין שחלק אחד כלל 6 שירים בעוד שהחלק השני כלל 4 בלבד. עם זאת, הוא ללא ספק קצר יותר מקודמו, שארך כשעה וחצי וכלל רק שיר אחד יותר. האורך הזה לבדו הוא לא הבעיה כולה, אך ללא ספק חלק אינטגרלי ממנה.
בכל האלבומים מאז Dance of Death, לכל הפחות, הסינגל הראשון ששוחרר מתוך האלבום היה השיר הגרוע ביותר באלבום. בDance of Death היה זה Wildest Dreams, שהיה גם השיר הפותח, וקל היה לפספס את האלבום המצוין שמגיע אחריו מכיוון שמדובר בשיר לא מוצלח בכלל. גם לאחר מכן שוחררו שירים לא טובים, והרמה הכללית של האלבום שהגיע לאחריהם הייתה טובה יותר – אך לא טובה. בSenjetsu התמלאו חובבי מיידן תקווה מחודשת. השיר הראשון ששוחרר מתוכו, לפני כחודש, היה The Writing On The Wall – שהיה שיר מצוין. הוא מתאפיין בפתיחה שקטה ולאחריה ריף פשוט אך מעניין, ושיר שהולך ונבנה בצורה מעולה. בניגוד לשירים מהשנים האחרונות, הוא גם כולל את השיטה החביבה ביותר על מיידן להפוך שיר לקליט – הפזמון מורכב מחזרות על שם השיר, בדיוק כמו בכל השירים ב-Brave New World.
הוא מילא את כולנו תקווה, כי נראה שמדובר בחזרה לימים הטובים של מיידן. הוא לא מאוד מהיר אבל כן מעניין, חדשני ושונה ועדיין דומה מאוד למה שהכרנו. קולות רבים נשמעו בעולם המטאל לאחר שחרורו, אני שמעתי בעיקר קולות של תקווה. היו כאלה שקיוו שכמו שהיה בשנים האחרונות, אם זה השיר הגרוע ביותר באלבום, צפוי אלבום מצוין. אחרים אמרו שאם כך ישמע כל האלבום, התוצאה לא תיהיה רעה כלל. היו אפילו שהסכימו שגם אם יתר האלבום ברמה מעט נמוכה מזה, עדיין יהיה טוב מקודמיו.
גם הסינגל השני שיצא מתוך האלבום, Stratego, הוא שיר מצוין. הוא קליל וכולל ריפים שמזכירים את מיידן הישנים. מעניין, קליט ומהיר, גם אם לא מאוד. בהחלט התחלה מבטיחה. אני אגב השתייכתי לאסכולה הראשונה, זאת שמאמינה שאם אלו השירים הגרועים ביותר באלבום, מצבנו יהיה מצוין. השירים הללו הם גם השירים הראשונים באלבום, לאחר שיר הנושא. שיר הנושא מבולגן, איטי ולא מעניין. האווירה שלו מזכירה את השירים המעייפים בFinal Frontier, אך שני השירים שאחריו כמעט ומצילים את המצב. שוב, הם לא מצוינים, אבל אם מכאן הכל ילך ויתגבר, מצבנו יהיה טוב מאוד.
אחריהם, השיר Lost in a Lost World, מציג את מה שבמהרה יהפוך למגמה באלבום הזה – שירים באורך הגלות. ניתן לטעות ולחשוב שהאווירה בו שייכת לשלבים מוקדמים יותר של מיידן, רק מעט איטי יותר, אבל האיטיות משחקת כאן תפקיד מפתח. במהירות השייכת לאלבומים הקלאסיים, יתכן שאורכו של השיר היה חצי מהאורך הנוכחי. הריפים סבירים, אבל מאוד איטיים, וכך גם הסולואים. השיר נגמר בצורה מנומנמת ועייפה, אך לאחריו, העניינים מתחילים שוב להתעורר.
Days of Future Past הוא כנראה השיר הטוב ביותר באלבום. הוא הקצר ביותר, וגם המהיר ביותר. האווירה הקלאסית של מיידן חוזרת לקדמת הבמה, הפזמון קליט, הבאס דוהר והגיטרות מתגברות. הסולואים מעניינים וכיפיים, ומאוד מזכירים דברים שרבים מאיתנו אוהבים במיידן של פעם. זה שיר מצוין ומרבית הקרדיט שמגיע לאלבום הזה מגיע עליו, לכן הוא האלבום הטוב ביותר שיצא מאז Dance of Death. לצערי הרב, לא היה שיר אחד לרפואה בכל שלושת האלבומים האחרונים שיכולתי להגיד שאזכור, כאן יש לכל הפחות אחד.
גם השיר לאחריו, The Time Machine, באורך לא קיצוני של 7 דקות, עושה עבודה סבירה. הוא אמנם איטי, אבל ללא ספק מעניין. המילים שלו מספרות סיפור, ואלמלא היה מדובר במוטיב חוזר לכל אורכו של האלבום, גם האיטיות שלו מתקבלת על הדעת. ההתחלה שלו הזכירה לי במיוחד את השיר Out of the Silent Planet, בגלל הפתיחה האיטית והשקט שלאחריה שהזמין מהירות אדירה. במקרה של Out of the Silent Planet, היה מדובר בשיר מהיר וחזק במיוחד. כאן מדובר על שיר איטי שמתגבר מעט. נסלח, אבל בהחלט לא מציל את האלבום.
למעשה, אם האלבום היה נגמר ממש כאן, מצבנו היה טוב מאוד. עם שיר אחד מצוין, שניים טובים ועוד שלושה בינוניים, באלבום שאורכו 40 דקות, היינו מסוגלים לאהוב ולהתחבר. אבל לפעמים הסכנה הגדולה ביותר היא לא לדעת מתי להפסיק. חלקו השני של האלבום מורכב מארבעה שירים נוספים. כל אחד מהם ארוך יותר מהשני, מעיק יותר מהשני, משמים יותר מהשני.
ניכר שמיידן ניסו לשחזר איזו הצלחה שהייתה בעבר. כך לדוגמה, Death of the Celts מזכיר מאוד את Paschendale, שהוא בעיני אחד השירים הטובים ביותר של מיידן, לכל הפחות אחד האהובים עלי באופן אישי. אבל כדי להגיע לרמה הזאת, חסרה מידה אדירה של רגש, חסרה כתיבה חכמה, חסר ריף מעניין שיוביל את הסיפור. התוצאה של חלקו השני של האלבום הוא ארבעה שירים לא מהוקצעים, שכתובים בצורה בינונית ומזמינים את המאזין ללכת לנמנם. נעיר אותך כשיסתיים.
מילה לרגע על מילים וטקסטים. אין ספק שבמוזיקה זה לא הדבר היחידי שחשוב, אבל אסור להתעלם מהם. זמר לא שר "בופ באפ" על המוזיקה, הוא מבקש להעביר מסר. המילים באלבום הנוכחי הן מהגרועות שנתקלתי בהן בהיסטוריה של מיידן. הסיפורים חלשים ומועברים בצורה בינונית מאוד, מילים מוארכות ומשונות כדי להתאים למוזיקה, דבר שלא הייתי מצפה לו מלהקה שאנגלית היא שפת האם שלה. יש לי, אגב, רגישות חמורה במיוחד לחרוזים, שנובעת מעבודה שכתבתי לאחרונה לאוניברסיטה. עוד נשארו חרוזים בכמה שירים באלבום, אבל הם הלכו והתמעטו. במרבית המקרים הם היו מרושלים ולא מתוכננים, באחרים הם פשוט לא היו קיימים. לא יכול להיות שאני חושבת, בכל שיר, על מילים שהיו יכולות להתאים יותר. זה פשוט אסור.
נראה שהכתיבה בהחלט משפיע על אופי האלבום. זהו האלבום הראשון שבו עיקר הכתיבה היא של האריס, שאחראי ל-7 מתוך עשרת השירים. דיקנסון, לעומת זאת, אחראי לשלושה בלבד, שניים מהם הם השירים הטובים ביותר באלבום – The Writing on the Wall ו-Days of Future Past. השלישי, אגב, נכתב בשיתוף בין האריס ודיקנסון.
בדרך כלל, אני לא אוהבת השוואות בין חומר חדש של להקה לחומר ישן. אם הייתי רוצה לשמוע את אותו האלבום שוב ושוב, הייתי עושה זאת. אני רוצה לשמוע חדשנות, אני רוצה לדעת איך מיישמים דברים שאהבתי בעבר על רעיונות חדשים, על השפעות מגוונות. זה כבר שנים שמיידן לא עושים זאת. הם לא מחדשים, רק מחלישים. לפעמים מנסים לשחזר דברים שהצליחו בעבר, לפעמים פשוט לנגן רצף של אקורדים ולפנות מספיק מקום לסולואים כדי לתת הצדקה לשלושה גיטריסטים, לפעמים פשוט נשמע שמדובר בג'אם בלתי נגמר – הם מנגנים עוד ועוד, ללא תכנון מסודר, ללא כוונה.
למיידן של היום נראה שיש שתי מחלות שמשפיעות לרעה על היצירה שלהם. האחת, היא חוסר העריכה. הם זקוקים למפיק שיגיד להם לקצר, למישהו שיחתוך בבשר החי ויוותר על מה שלא עובד. מישהו שיעז לתת להם חוות דעת חיצונית, אובייקטיבית ואמינה. אין ספק שזה דבר שלא קיבלו שנים, לפחות מאז Dance of Death עצמו, אבל יתכן מאוד שמאז כניסתו של בלייז ביילי. במשך שלושה אלבומים מאז שהגיע, המכונה המשומנת עוד עבדה. אחר כך כבר התחילה לקרטע, ומהר מאוד שבקה חיים. היום היא פועלת רק מכוח האינרציה.
אך ייתכן שהמחלה הקשה והעצובה ביותר שלהם, היא הזקנה. הם עייפים, איטיים וכבדים. השירה של ברוס נמוכה ועייפה, הגיטרות איטיות, התופים מכים בעצלתיים ואפילו הבאס שהיה תפארתה של מיידן לא מכניס שבב של מהירות או קצב. אפילו הסאונד הייחודי של הלהקה נשמע עייף יותר, עצוב יותר, מרדים יותר. אני כולי תקווה לזכות לראות עוד אלבום מעולה של מיידן. כולי תקווה לראות אותם בהופעה מפוארת, קופצים ומתרוצצים על הבמה. אבל אולי, אם העייפות הכריעה אותם, זה זמן טוב לפרוש.
אסכם ואומר שזה לא האלבום הגרוע ביותר של מיידן מהתקופה האחרונה. יש לו רגעי שיא שמתעלים על השיממון, בניגוד לFinal Frontier. יש בו כתיבה מעניינת וקליטה לעיתים, הרבה רמות מעל A Matter of Life and Death, הוא אפילו מעניין וכיפי יותר מBook of Souls. אבל התוצאה היא ראש לשועלים, בעוד שאני קיוויתי לעוד Dance of Death, לעוד זנב לאריות. נראה שאמשיך לקוות. בינתיים, אחרי אלבום מתיש שכזה, עדיף שאלך לישון.