Iron Maiden – Somewhere Back In Time – The Best Of: 1980-1989

לפני שאתחיל, צריך לשאול למה אנחנו צריכים עוד אלבום אוסף של Iron Maiden? אחרי 14 אלבומי אולפן (כשגם הכושל ביותר מביניהם מבחינה מסחרית עדיין מוכר פי תשעים ושניים מכל אלבום מטאל אחר), שישה אלבומי לייב (אחד מהם נחשב לאחד הטובים בתחומו) ומאתיים ומשהו אלבומי The Best Of, מגיע אלינו מוצר חדש, אבל בעצם ישן מאד. הקונספט חביב – בשנים האחרונות Iron Maiden חורשים את העולם בסיבוב הופעות שמטרתו להציג את החומר הישן של הלהקה, החומר שהפך אותה למפלצת המטאל שהיא כיום. האלבומים האחרונים של Iron Maiden, בכיכובו של הסולן האגדי Bruce Dickinson, התהדרו בסאונד גולמי, כבד מתמיד, ועבודת גיטרות נפלאה של שלושה (!!) גיטריסטים מעולים, ולא פלא שהם הצלחות כלכליות מרשימות.

אבל מה עם החומר הישן? אותם שירים מורכבים ומלאי פאתוס שהציגו את Iron Maiden כהרכב יוצא דופן בעולם המוזיקה – מצד אחד מלחינים קטעים מעוררי תיאבון ומלאים בביצועים טכניים מעוררי השתאות (בעיקר לנוכח עבודת הבס המדהימה של Steve Harris, מייסד הלהקה), ומצד שני משחררים אלבומים שיש בהם למעשה ארבעה שירים בווריאציות שונות. מחד ממלאים איצטדיונים להופעות עמוסות ומורכבות המלאות בזיקוקים ושואו גדול מהחיים, ומצד שני זוכים להתעלמות גורפת מהתקשורת (לפחות עד סוף שנות השמונים, כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות שלהם בעולם). מזווית ראייה אחת – הרכב "שטני" המעלה על כס המלכות שלד מעורר אימה, ומזווית ראייה מפוכחת יותר – הרכב שמתייחס לכל העניין בהומור בריטי עוקצני, כאילו מבקשים להגשים במציאות את הסאטירה של "ספיינל טאפ".

החומר הישן הוא החומר האמיתי, החומר הטוב, יאמרו מעריצי הלהקה הוותיקים, אבל מה עם הילדים (אנחנו שואלים בקולה של אחת האמהות מהסרט "סאות'פארק")? אותם ילדים תמימים וחמומי iPod שלא זכו להכיר את הלהקה האגדית הזו בימי הזוהר הראשונים שלה? אז הלהקה החליטה לגבות את סיבוב ההופעות החינוכי שלה באלבום אוסף שאמור לייצג את השנים המוקדמות, מהאלבום הראשון ועד אלבום המופת Seventh Son Of The Seventh Son. יוזמה חביבה, אין ספק, אבל הבעיה האמיתית היא שכל השירים באוסף הזה כבר הופיעו באוספים קודמים, בצורה כזו או אחרת. אפילו השיר "Powerslave", שיר שבד"כ לא מופיע באוספי הלהקה, כיכב באחד מאלבומי הלייב של הלהקה, שמתפקדים כמעין אוספים.

הבעיה שממשיכה את הבעיה האמיתית היא שאיסוף החומרים חסר השראה. כל מעריץ פנאט של Iron Maiden יכול היה להרכיב אלבום אוסף של השנים המוקדמות שהיה הרבה יותר מוצלח מהאוסף הזה, אוסף שחף משיקולי "בואו נשבץ את הלהיטים הגדולים והשירים שהולכים הכי טוב בהופעות". סתם, לצורך ההדגמה – אם כבר הרכבתם אוסף שמורכב מ-"המיטב של השנים המוקדמות", איך התעלמתם משיר מופתי כמו "Moonchild" (שפותח את Seventh Son…), שיר מורכב ומדהים שלבדו יכול להעיף את המוח של המעריצים החדשים לצד השני של החדר? שהרי העטיפה של אותו אלבום מתארת במדויק מה קורה למאזין התמים כשהוא שם את האלבום במערכת שלו ומקבל אגרוף למוח עם ליין הקלידים הלא צפוי שפותח אותו.

ועוד תהייה – אם כבר אלבום שאמור להכיר לילדים את עולם השנים המוקדמות של ההרכב, למה לא להרוויחה על גבם עוד כמה פאונדים (סליחה, אירואים) ולעשות את האלבום כפול? שהרי, איך אפשר להרכיב אוסף "המיטב" ללא יצירות כמו "Die With Your Boots On" או "Flight Of Icarus"? ואם כבר לחנך את הקהל הצעיר, למה לא לחנך אותם לשירים שמזכירים כל פעם מחדש את הדמיון הרב ש-Iron Maiden נושאים ל-Deep Purple (אולי הלהקה שהכי השפיעה עליהם בשנים המוקדמות)?

ואולי זו בעצם הבעיה התמידית עם אלבומי אוסף? דעות עם כמו חור תחת, ולכל אחד יש אחד. מה שלא יהיה, ציון נמוך אי אפשר לתת לאלבום הזה, כי אחרי הכל מדובר באלבום של Iron Maiden, שהיא כידוע, אחת מלהקות המטאל הגדולות (והטובות) שאי פעם נוצרו והתהלכו על פני כדור הארץ. אז בואו נשלים עם העובדה שמכונת המטאל המשומנת היא באותה נשימה גם מכונת כסף בלתי נלאית, ונקווה שאת ההכנסות העצומות שיגיעו ממכירות האוסף ה"חדש" הזה תתרום הלהקה לאיזו מטרה נעלה. באותה נשימה בואו גם נקווה שאולי Iron Maiden יחליטו לבקר את ארץ הקודש פעם נוספת, הפעם עם דיקנסון כסולן, ולא רק כטייס של קבוצת כדורגל סקוטית. ובאותה נשימה בואו גם נשיר שיר לשלום.