Iron Maiden – The Book Of Souls

לקח להם זמן, כרגיל – אבל Maiden Are Back.
ולמרות ש The Final Frontier היה אלבום שנהנתי ממנו, אני יכול לומר בשקט ש The Book Of Souls לא רואה אותו ממטר. הסאונד המחוספס, כמעט מחורבש של Frontier ננטש לטובת סאונד מלוטש ואיכותי שקצת קורץ לתקופת Martin Birch האגדית, והפרוג-הארד רוק של Final ננטש לטובת אלבום מטאל לכל דבר שמזכיר יותר מתמיד את החומרים הקלאסים של הלהקה.

בואו נעבור על השירים:

השיר הפותח נותן קצת טעם של Seventh Son, כמובן שהקול של דיקינסון הוא לא מה שהיה באלבום ההוא – אבל הוא עדיין דיקינסון, ונשמע טוב. מה שאהבתי בשיר – זה כיוון כמעט הפוך מזה שהלהקה הלכה בו באלבומים מאז חזרתו של Dickinson, בלי יותר מידי ביחבושים, מעבר לאינטרו הקצר זה שיר כבד, פשוט יחסית, בלי פריטות אקוסטיות מיותרות וסינתים נמתחים.

הריף המיידני המתגלגל האופייני עושה פה קאמבק, ואחד הדברים החשובים ביותר שיש לטובת האלבום הזה – הסאונד. נראה שהח'ברה עשו חושבים רציני ולקחו אחורה מהסאונד האורגני, כמעט חצי מבושל של The New Frontier, אולי האלבום השנוא עלי ביותר של הלהקה מבחינת הסאונד – והפעם נתנו סאונד מלוטש ומגובש בהרבה.

באמצע השיר הלהקה מעלה הילוך בעוד ליין מיידני מאד, גם הבס עולה יפה במיקס כמו באלבומיה הקלאסים של הלהקה, זה לא פרוג הארד רוק כמו חלק ניכר ממה שהיה באלבומיה האחרונים.

אם נסכם את השיר הזה – למרות שאין לו פזמון סופר קליט כמו למשל Can I Play With Madness, זה כנראה השיר הכי Maiden שהלהקה הוציאה ב 20 השנה האחרונות.
Speed Of Light הוא שיר מצוין, והיה בחירה מעולה כסינגל, קצר, קולע – ריף הארד רוקי מטאלי מהסוג שהלהקה הנפיקה בעיקר בקאברים שלה ב B-Sides בשנות השמונים, שוב שיר חזק שנותן הרבה יותר בכיוון של המיידן הקלאסי שאנחנו מכירים ואוהבים.

דברים מאיטים עם The Great Unknown, הסאונד עדיין סבבה, ויש כמה ריפים חביבים – אבל בגדול זה קצת מצ'עמם, אין פה איזה הרמוני ליד טוב, אין פזמון קליט, שיר די סטנדרטי שיכול לשבת בשלושת האלבומים הקודמים בלי להתבלט.

The Red and The Black כבר מתחיל יותר טוב, עם ריף רכיבה מתגלגל שמזכיר כמה מהרגעים היותר יפים של No Prayer For The Dying, ולאחריו ריף שלקח מ Seventh Son Of A Seventh Son, חייב לומר – ברגע הזה קפץ קצת עור ברווז, אחד הרגעים הכי מיידן מסורתיים ששמעתי מהלהקה ב 20 שנה האחרונות. בואו נלביש על זה גם Group Vocals עם ה "אוהוהו" הידוע של הלהקה, ונהיה לי חמים בכל הגוף.

דווקא אחד הקטעים הטובים בשיר היה הפחות צפוי – לקראת הסוף יש כניסה של איזה מלודי ליין גיטרה מלווה בסינת', מודרני יחסית ולא אופייני – ודווקא הוא צובע את כל השיר במשהו יותר מעניין גם מהנימה הקלאסית שלו. אחלה שיר, באמת.

When The River Runs Deep נפתח כשהוא מזכיר קשות את Moonchild בריף הפותח, וממשיך עם מקצב מהיר ומשכנע, דווקא ההאטה בפזמון קצת מעצבנת, השיר היה עובד דווקא עם המקצב המהיר של הבתים. זה ללא משנה, זה עדיין אחד השירים הקצרים והקולעים באלבום, וחטיבת הלידים בשיר מזכירה כמה מהרגעים היפים של הלהקה מהעבר.

שיר הנושא הוא עוד דוגמה למה שהם עשו נכון הפעם, שיר אפי, גרנדיוזי – בסגנון Seventh Son שוב, אבל הריפים כבדים. מסיבים, הליווי של הסינת'ים מזכיר קצת Powerslave ו Somewhere in Time, מיידן של פעם, וזה רק לטובה.

עכשיו, אם בשלב מסויים זה קצת איטי, קצת חסר Hook, אז לקראת הדקה ה 6 לשיר נכנס ריף ששלוף ישירות מתוך Losfer Words, אחד הריפים הכבדים שהלהקה נתנה מזה כמעט 30 שנה, זה והיציאה לליד שוב עשו לי צמרמורת של נוסטלגיה, תזכורת שכל מה שלהקה גדולה צריכה לעשות – זה לעשות את מה שעשתה טוב בעבר שוב.

Death And Glory, נותן ריף אולד-סקולי מגניב, ואת אחד הפזמונים המוצלחים של דיקינסון לאחרונה, שירה שנוסקת לכיוון ה Air Raid Siren המיתולוגי שלו, ונעזר בערוץ שני של שירה שמשדרג את הפזמון משמעותית.

Shadows Of The Valley הוא עוד שיר ארוך ואפי, שאולי נפתח עם ציטוט מדויק מ Wasted Years אבל ממשיך בכיוון אחר, למרות השימוש במשפט Sea Of Madness (עוד קריצה לאלבום Somewhere in Time) השיר לא דומה לשניהם, אבל הוא נשמע מיידן קלאסי בזכות עצמו.

Tears Of A Clown, שחברי הלהקה הצהירו שמוקדש לרובין וויליאמס, הוא יופי של שיר, מיידן מוצלח, לא מורכב מידי, מה שבמיוחד עובד בו הוא הליין של השירה של דיקינסון, אחד השירים היותר קליטים ומוצלחים של הלהקה בגלגול המודרני שלה, פשוט שיר הבי מטאל מסורתי איכותי, קצת Bring Your Daughter מבחינת חוסר התחכום שלו – אבל זה עובד, ועובד מעולה. סולו הוואה וואה בשיר הוא אחד מרגעי הסולו היותר טובים של הלהקה ששמעתי כבר הרבה זמן.

The Man Of Sorrows נשמע קצת כמו המשך ל Man Of Sorrows מאלבום הסולו המעולה של דיקינסון – Accident Of Birth, קצת גיטרות נקיות עם סינת'ים , ואז למקצב שבור שבו מקבריין מפגין את יכולת התיפוף המרשימות שלו. זה הופך לכבד, קודר יותר מרוב השירים באלבום – ופזמון חזק שלא נופל בהרבה מהאיכות כשיר של Tears שקדם לו. שוב, רגע מצויין ללהקה.

Empire Of The Clouds הוא השיר שבו הלהקה לקחה את כל הפרוג שממנו נמנעה בכל האלבום, והחזירה לעצמה בריבית דריבית, השיר האפי – הארוך ביותר שהלהקה הקליטה מעולם. מתחיל באינטרו פסנתר שמנגן דיקינסון, מגובה בקצת כינורות ואווירה סימפונית – שוב, משהו שלא שמענו מעולם מהלהקה. ברגע שמקצב המצעד בתופים נכנס אנחנו נזרקים ישירות ל Alexander The Great, עוד אחד מהשירים האפים ביותר של הלהקה. ב 8:39 לשיר חלופת המקצב הצפויה מגיעה, רק שקטע המעבר ארוך ומורכב ממה שהייתם מצפים, ואז זה נכנס להרמוני ליד מיידני קלאסי. בסביבות הדקה ה 12 השיר שוב מעלה הילוך ברמת האגרסיה ונותן לשלישיית הגיטריסטים להשתולל עם הלידים. זה ממשיך, אבל מצליח לא לשעמם, בהחלט משהו שאיך שהוא מיידן הצליחו בעבר לעשות אבל התקשו מאד באלבומים האחרונים לשחזר, פה? זה עובד.

אם נסכם, האלבום הזה יקח ממני עוד איזה 20 השמעות עד שהוא ישב כמו שצריך, אבל כבר ניתן לשמוע שכל מה שהיה צריך להיות שם ב 4-5 האלבומים האחרונים ולא היה, חזר. הלהקה בהחלט כיוונה הפעם לשיחזור תהילת העבר, מהסאונד – הכי קרוב שהיה לה לאלבומים הקלאסים, דרך השירה של ברוס שעולה גבוה ממה שעלה ב 20 השנים האחרונות, ועד הריפים שלמרות שלפרקים נשמעים כמעט "גנובים" מהחומרים הישנים של הלהקה, אי אפשר להכחיש שזה מה שרובנו בעצם רצה כל הזמן. כי מי יכול לבצע מיידן יותר טוב ממיידן עצמם?

יאללה, אלבום השנה? כנראה.