Iron Maiden – The Final Frontier

בואו נדבר תכל'ס. Iron Maiden חייה בעיקר על תהילת העבר. זה קשה להודות, וקשה להתייחס בצורה פחות מאוהבת מאד ללהקה שבגללה התחלתי לשמוע מטאל לפני 21 שנה בערך, אבל אי אפשר להתעלם שהלהקה לא הוציאה אלבום ענקי של ממש מאז 1988, ואלבום מטאל מעולה מאז 1992. נכון, היו כמה אלבומים לא רעים, ו-Brave New World הוא אפילו אלבום טוב, אבל זה כבר לא זה. למרות הכל, הנה כמה מסקנות למי שרוצה להגיע ישר לעניין ואין לו כוח לקרוא הלאה…

1. אם אין לך כוח לקרוא את כל הביקורת, רוב הסיכויים שלא יהיה לך כוח לשמוע את כל האלבום של Maiden.
2. Maiden היא כבר מזמן לא להקת הבי מטאל, היא להקת פרוג-הארד רוק משולבת במטאל, וככזו, היא להקה טובה מאד.
3. Dickinson אולי היה אחד מסולני המטאל הגדולים ביותר, אבל כיום הוא לא יותר מסולן טוב.
4. Kevin Shirley עשה ללהקה נזק מבחינת סאונד שרק חזרתו של Martin Birch יכולה לתקן.
5. האלבום הוא אולי הטוב ביותר של הלהקה מאז Fear Of The Dark, גם אם הכי פחות אופייני.

זהו לגבי הגרסה המקוצרת, ועכשיו לפירוט: 4 שנים לאחר A Matter Of Life And Death, אלבומה האחרון של הלהקה, נראה שחברי Iron Maiden עבדו על לא מעט חומרים, מה שמתבטא באלבום הארוך והמורכב ביותר בתולדות הלהקה. החל מ-"Satellite 15… The Final Frontier" קטע פרוג-רוקי לחלוטין שללא ספק שואב מהלהקות שהשפיעו רבות על Maiden ואף זכו לביצועים שלה, כמו Nektar או Beckett. ברור כי הלהקה החליטה לעשות כבוד למקורות שלה, משהו שבין הארד רוק אמריקאי מסורתי לפרוג רוק משנות השביעים. הקטע קצת מייגע, והמעבר שלו לסינגל השני מהאלבום – שיר הנושא הפשטני למדי, לא ממש מציל את העניינים, הרושם הראשוני שלי היה כבר כי עומדת להיות כאן נפילה רצינית להרכב האגדי.

היחס שלי ל-"El Dorado" היה שונה כבר מהשמעות הבכורה שלו, למרות לא מעט אנשים שלא אהבו את השיר, לדעתי מדובר באחד הקטעים החזקים ביותר של הלהקה זה כמה שנים טובות – מקצב גיטרות חורש מסורתי, פזמון טוב, אווירה קודרת יחסית, ללא ספק סינגל מוצלח למדי שגם כשבוצע ב-Wacken האחרון היה טוב מספיק כדי להראות כמו אחד השירים הטובים שהלהקה ביצעה במהלך הופעה שהוקדשה לחומרים מאוחרים יותר ומוצלחים פחות. "Mother Of Mercy" הוא עוד שיר טוב, שוב, לא גאוני, אבל טוב. בואו נהיה שוב ישרים עם עצמנו – היכולת הווקאלית של Bruce Dickinson צנחה ככל שהתבגר, קולו נחלש ונהיה נמוך יותר, וה-Human Air Raid Siren שאפיין אותו כבר נעלם. למרות זאת, ההגשה שלו דרמטית כרגיל, ופזמון מוצלח עם לחן לא רע עושים את השיר לאחד היותר פשוטים אך עם זאת די מוצלחים שיש באלבום.

"Coming Home" לעומת זאת היה שעמומון מהסוג ששיר הנושא גם לא הצליח לצאת ממנו, שום דבר יחודי, שום דבר זכיר, ואני חייב שוב לציין לרעה את הסאונד של Kevin Shirley – הבחור אולי עשה עבודה טובה עם Dream Theater, אבל הסאונד של Maiden נשמע אורגני מידי, חיי מידי. יתכן שזה כיוון ש-Steve Harris כיוון אליו, אבל המפיק האגדי של הלהקה, Martin Birch, ידע לשלב את זה בהפקה מלוטשת וברורה, אצל Shirley זה מרגיש חסר ניצוץ, לא מגובש, כאילו פשוט הקליטו את הלהקה באולפן כשהיא מנגנת חיי, ללא שום הנחייה או כיוון של מפיק אמיתי, או סאונד כזה שתורם ללהקה באיזו שהיא צורה. רק צריך להקשיב ל-Seventh Son Of A Seventh Son כדי להבין את ההבדל. דווקא מהשיר הנ"ל והלאה נראה כי האלבום רק ממריא, ודווקא לקראת השירים הארועים ביותר בתולדות הלהקה שמהווים את רובו המוחלט של האלבום.

"The Alchemist" הוא השיר הכי Maiden-י שיש באלבום, ריפים המבוססים על Harmony Leads ומקצב מהיר יחסית, ללא ספק הדבר הכי קרוב לחומר הקלאסי של הלהקה שנשמע באלבום הזה, יחד עם זאת, אין בו את העניין והריגוש שיש בשירים הקלאסים של הלהקה. "Isle Of Avalon" לעומת זו, הוא פיסה של גאוניות. השיר פותח שקט, מעלה מקצב, ואז משנה אותו במהלך 9 דקות עמוסות שנטועות באותה תחושה של ימי-ביניים או פולק בריטי שאפיין רגעים ב-Seventh Son שהזכרתי קודם. שוב, חשוב לזכור, זה כבר לא הבי מטאל מסורתי, מדובר בשיר פרוג הארד-רוק מהסוג ש-Nektar עשו כל כך טוב 20 שנה לפני, אבל העובדה היא שזה עובד. "Starblind" הוא עוד שיר ארוך ואיכותי, שוב משלב כמה ריפים מהיותר טובים של הלהקה בשנים האחרונות, מה שכן, הוא חושף חלק מהבעיה.

אם נחשוב על שירים מהאלבומים המוקדמים של Maiden, לכל אחד היה לפחות ריף אחד קלאסי, או ליד קלאסי שנשאר איתנו לכל החיים ותמיד עולה בראש כששומעים את שם השיר, כיום, זה כבר לא קיים. אתה תזכור ותדע שמדובר בשיר טוב של הלהקה, אבל לא תמיד תוכל לסמן מה הרגע ותזמזם אותו. כמה דוגמאות – הריף הפותח של "Run To The Hills", או השירה של Dickinson בפזמון, "Powerslave" עם הריף המתגלגל ושוב פזמון זכיר, "Wasted Years" עם הפריטה המוכרת, "Can I Play With Madness" עם הפזמון הזכיר, ועוד ועוד. וזה כבר לא ממש קיים שם, חוץ מלחזור כמה פעמים על השורות שמהוות את הפזמון, הלהקה לא עושה הרבה כדי ליצור קטעים זכירים שיהפכו לקלאסיקות בשנים הבאות. "The Talisman" הוא דוגמא מצוינת, אך שוב הוא מצליח לשלב כמה קטעים מרגשים למדי, שלא היו יותר מידי כמותם בשנים האחרונות, כך גם לגבי "The Man Who Would Be King", שממשיך עוד מסורת של Maiden ועוסק בספר קלאסי – הפעם של רודיארד קיפלינג, כחומר לטקסט.

"When The Wild Wind Blows" הוא שיר ארוך במיוחד, אבל באופן מוזר, אולי גם השיר הטוב ביותר באלבום – שיר מסיבי, עמוס בפיתולים, שכולל Bridge שהוא ללא ספק אחד הקטעים הטובים ביותר של הלהקה מאז שנות השמונים. שוב, זו לא אותה ה-Maiden, אבל הגלגול הנוכחי הזה פשוט עובד, והשיר הנ"ל הוא הוכחה. בקיצור, למי שאהב את Iron Maiden של שנות השמונים ורוצה להתרחק משירים ארוכים ומורכבים כמו אלו שהיא יוצרת היום, זה לא האלבום בשבילו. למי שאוהב את הלהקה במשך שנים, לא משנה מה היא עושה, זה בהחלט אלבום שלא נופל משום דבר שעשתה בעשור האחרון. אבל למי שפתוח למשהו שונה מההרכב, ומי שיש לו את הכבוד והסבלנות לפרוג רוק ופרוג הארד רוק מסורתי, ויאזין לאלבום כמה עשרות פעמים, אותו מאזין עלול לחשוב כמוני – שלמרות שיש כמה רגעים חלשים, עדיין מדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה מזה הרבה מאד זמן.