Iron Reagan – The Tyranny of Will

לפני שנה-שנתיים שמעתי לראשונה את השם Iron Reagan, אז הכרתי אותם בתור פרויקט צד של אנשים מלהקות אחרות, הזמן עבר והלהקה הזאת כבר מזמן לא פרויקט. מאז האלבום המלא הראשון שלהם שיצא לפני כשנה הם הספיקו להוציא עוד שני ספליט EP וכעת אלבום אולפן שני, מה שהופך אותם ללהקה במשרה מלאה. למי ששומע את השם בפעם ראשונה, אספר שרייגן הם הרכב ת'ראש-קרוסאובר-צחוקים. חבורה של חברים מכל מיני להקות שהחליטו להקים מין סופר גרופ שבו הם ינגנו את המוזיקה שהם הכי אוהבים ויצרו את הגרסה שלהם לקרוסאובר וההארדקור עליהם הם גדלו. הלהקה מורכבת מחברים בהווה ב Municipal Waste,Cannabis Corpse ,Darkest Hour. אבל כמו שכבר ציינתי – כל קשר בין להקות האם להרכב הנוכחי (פרט ל Waste אולי) מקרי בהחלט.

בתור מי שעוקב אחר IR זמן מה שגם חרש לאורכו ולרוחבו את אלבום הבכורה שלהם כבר ידעתי עם מה יש לי עסק. כמו שכבר ציינתי מילת המפתח פה היא כיף. אף אחד מחברי הלהקה לא באשליה שהמוזיקה שלהם הולכת לפרוץ גבולות לנתץ מוסכמות או להמציא את הגלגל. העקרונות הפשוטים שמנחים את המוזיקה של IR הם: לנגן מהר, לתת בראש ולעשות את זה הכי טוב שהם יכולים תוך כדי שהם עושים כבוד לאבות המייסדים DRI, Cryptic Slaughter, Nuclear Assault ועוד המון להקות שתשמעו בתוך הבלילה העצבנית שהם מנגנים.

"לנגן בשביל הכיף" יכול לעתים להיות מקבילה ל "לנגן מה שב**ן שלנו אם זה טוב או אם זה רע" ולעתים זה המקרה כאן, אבל לשמחתי ולהפתעתי יש כאן הרבה מעבר. את העובדה ש Reagan יכולים לכתוב גם שירים ממש טובים הבנתי גם באלבום הראשון ובאלבום החדש זה מתבלט לטובה ולא מעט. אפשר לייחס את זה לעובדה שכולם כאן נגנים מנוסים ובעיקר לכך שהם מנגנים את מה שהם אוהבים במוזיקה שלהם. תוסיפו לזה את העובדה שנושאי השירים באלבום נהיו קודרים ורציניים יותר ולמרות שמדובר בלהקה שהמוזיקה שלה מהירה מדי לרוב בשביל לדקלם בה מסרים, סולן הלהקה וכותב הטקטסים העיקרי Tony Foresta בחר לנצל את הבמה בשביל להציג את הצד היותר רציני של ה Thrash ו Crossover.. שירים כמו Bill Of Fights, Patriotic Shock, Just Say Go ו Four More Years מתייחסים באופן ישיר למה שקורה בדמוקרטיה האמריקאית, כשבשביל האיזון שירים כמו, Eyeball Gore או Your Kid's an Asshole ועוד עובדים בתור שירי שטות ואתנחתות צחוק בשביל לא להבהיל את המאזינים שבאו כמוני סתם לדפוק את הראש.

מוזיקלית יש פה עליות ומורדות. נכון, שירים כמו Four More Years או שיר הנושא Tyranny of Will מדגישים בעיני את כל מה שהפך את המוזיקה של Municipal Waste למשמימה ולמרות שהם שירים שמלכתחילה נועדו להיות יותר רציניים וכבדים הם מרגישים כמו שירים שנולדו להיות שירי הארדקור מהירים שקצת נסחבו מוזיקלית מעבר ליכולת שלהם לעניין את המאזין הממוצע. למזלי הרב הם המיעוט פה וברוב האלבום החברים השכילו להצמד לכשרון הכי גדול שלהם – שירי ת'ראש-קרוסאובר "פגע וברח" שתוך עשרות שניות בודדות ולרוב מתחת לדקה מצליחים לגרום לנו לטורט נהדר של הדבאנג שעושה לנו רק טוב ולא משאירים לנו מקום לנשום.

לעזאזל, תראו לי מטאליסט אחד שישאר אדיש לריפים הנדרים של Exit the Game או Nameless שמצליחים להשמע מרענן כאילו זו הפעם הראשונה שאתה שומע אלבום בז'אנר. או אפילו ברגעים הפחות מקוריים Broken Bottles למשל מצליח להעלות חיוך ולהזכיר לך רגעים אפיים. יש לאלבום הזה רגעים פחות ויותר טובים אבל הוא מצליח לשמור על עניין לאורך כל אורכו(32 דקות).

בסופו של דבר ואחרי כמה האזנות אני לא יכול להגיד ש "חיכיתי" לאלבום של רייגן, למעשה אחרי האלבום הראשון לא ידעתי כמה הם יעניינו אותי בהמשך אבל האלבום הזה הפתיע ולהרגשתי לקח את מה שהיה טוב באלבום הראשון ולקח אותו לשלב הבא. מדובר בחצי שעה וקצת של מטאל מהיר ונותן בראש שיודע להיות כיף כמו שהוא יודע להיות רציני וכועס, כשזה שלא מזיק ועובר באוזן בקלות שעבורי לפחות היה אתנחתא מצוינת בין המון אלבומי מטאל רציניים יותר מדי שיצא לי לשמוע לאחרונה. אלבום שמזכיר לנו שבסופו של דבר המטאל הכי טוב נכתב ע"י אנשים מבוגרים שעושים מטאל מתוך אותה נקודת מוצא שהם התחילו בה בגיל 16. כמה שיותר מהר, כמה שיותר כיף כמה שיותר מטופש והכי מטאל שאפשר. במקרה הבני 16 הללו גדלו להיות בני 30+ שהולכים ומשתבחים עם השנים ואם במכוון או לא, הם נתנו לנו את אחד האלבומים הכי כיפיים לשנת 2014.