Ivanhoe – Walk In Mindfields

איזה יופי של אלבום! אבל לפני שאשבח את להקת הפרוג הגרמנית המוצלחת, אפתח בוידוי: אני לא אוהב מטאל מגרמניה. לא ברור לי מה גורם לבעיה הזו אצלי, אבל משהו בתפיסה שלהם לגבי איך צריך להשמע מטאל באנגלית כשאתה מגיע מגרמניה, פשוט לא מסתדר לי. זכורים לי ימים יפים יותר, כשהייתי צעיר ונלהב לחפש מטאל מכל העולם, בהם נפלתי על כמה להקות גרמניות ששרו בשפת אימם (או כמו שהם נוטים לומר, בשפת אביהם) ומה אומר – זה היה יותר מוצלח. אולי החיבה המוגזמת לדיוויד האסלהוף גורמת להם לחשוב שאמריקאים אוהבים ומצפים לשמוע את המוזיקה שלהם כמו BayWatch – שטחי, צפוי, משוחק רע, ומפוצץ בדמויות מזוייפות.

עכשיו, לפני שאתם מסתערים עלי ומשתלחים בי עד שייצא עשן, זכרו שמדובר בדיעה בלבד, ועצם העובדה שאני לא ממש אוהב מטאל גרמני, לא הופכת אותי לפחות אובייקטיבי. אני תמיד משתדל לזכור כמה אני אוהב את Die Krups (וזה לוותיקים מאיתנו…) כשאני נע בחוסר נוחות על הכסא בזמן שאיזה מטאליסט מברלין צווח במערכת. Having Said that, אני מודה שמדי פעם אני נתקל באיזה דיסק גרמני משובח. Gamma-Ray לא רעים בכלל, לצורך העניין. והדיסק שעליו אני מבסס את כל הוידוי הנ"ל, הוא דוגמא נפלאה למוצר שלא משנה מאיפה הוא הגיע, העיקר שהוא קיים.

Ivanhoe פועלת בסצנת הפרוג כבר כמה שנים, והאלבום הנ"ל הוא הרביעי שלה. הלהקה הוקמה אי שם בשלהי שנות השמונים ורק ב-1992 שחררה את הדיסק הראשון שלה, ומייד הוכתרה כ-Dream Theater של גרמניה. השוואה לא כל כך נכונה, לטעמי, מכיוון ש-Ivanhoe עושה משהו אחר לחלוטין. חברי הלהקה אמנם מושפעים מעט מ-Dream Theater, אבל בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, Ivanhoe מנגנים יותר לאט, יותר בטוח. יש משהו כמעט ארכאי בנגינה שלהם, מאד בסיסי, וזה רק אחד הדברים שהופכים אותם ללהקה טובה.

ככה היו צריכים להשמע Queensryche אחרי Operation Mindcrime ו-Empire – חדים, מתוחכמים, אגריסיביים (אבל בו בעת מלאי מלודיה). לא סתם אני מזכיר את Queensryche – הסולן של Ivanhoe (מישה מאנג) מזכיר את ג'ף טייט, ולפעמים נדמה לי שאני שומע את טייט ברקע. גם מבחינה מוזיקלית, Ivanhoe לא נופלים מאף להקת פרוג בשטח, ואף מתעלה עליהן… בעיה נפוצה בעולם הפרוג היא הרצון של ההרכבים להוכיח שהם יודעים לנגן הכי מהר, הכי טוב (לדוגמא Stratovraious). אבל אי שם בדרך, אותם הרכבים שוכחים שהם צריכים גם להלחין מוזיקה, לבנות שיר שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים באחרת (לא חובה, אבל זה יכול להיות יתרון), ליצור מהלך מוזיקלי מעניין, ולא רק לנגן שמונה דק' של סולואים חסרי הגיון.

כאן Ivanhoe מפתיעים: רוב השירים בדיסק לא עולים על חמש דק', והם מתומצתים להפליא – קחו לדוגמא את השיר השני, "Bless My Soul" – נפתח בריף פשוט אבל סוחף, בית קצר, פזמון מלודי שבנוי על הריף הפותח, המון עבודת קולות מרשימה (וכאן מתחיל הדמיון לג'ף טייט) ו-C-Part מוקדם שחושף קצת יכולות טכניות, ובעיקר יכולת הלחנה מעולה. למרבה ההפתעה (עד האמצע זה נשמע קצת כמו שיר ניו מטאל, אבל מתוחכם) מגיע מעין D-Part שמוביל לסיום השיר עם עוד עבודת קולות וסולו גיטרה שקצת מזכירים את Dream Theater. וכל זה בקצת יותר מארבע דקות.

השיר השלישי באלבום, "Scared", נפתח (כאילו בהמשך לשיר הקודם) בליין קלידים שמזכיר את הימים המוקדמים של Dream Theater, ולאחר כניסת הגיטרות בדיסטורשן (עם סאונד מעולה, יש לציין. כמו כל הדיסק) השיר לוקח אותך לכיוון שקט יותר, אבל לא להרבה זמן. הקלידים והגיטרות פוצחות בדיאלוג, התופים הופכים אגרסיביים ומתוחכמים, והשיר מקבל נופך כבד יותר. המעבר מבלדת רוק על גבול הפופ, לפזמון קליט, ל-C-Part פרוגרסיבי עובר בצורה חלקה. קשה להאמין שהלהקה לא הפכה לשם דבר בקרב חובבי Dream Theater – ההשפעות ברורות, החל ממעברי תופים ומקצבים, ועד תפקידי הגיטרה.

שיר מומלץ במיוחד הוא השיר החמישי, "History", שנפתח במעין אינטרו קצר של דקה וקצת, ממשיך בליין קצת יותר אוריינטלי. בשיר הזה Ivanhoe מפגינים את כישורי ההלחנה המעולים שלהם – שבירות קצב של התופים, אבל לא בהגזמה, על שיר מיד טמפו, אגרסיביות ומלודיות במקשה אחת. פשוט יופי של שיר. הרעיון הכללי של הדיסק ממשיך עד סופו – פרוג מטאל פשוט יחסית, אבל עמוס ברעיונות מוזיקליים מעניינים. השורה התחתונה היא ש-Ivanhoe לא מנסים להתחכם יותר מדי, לא מנסים לקפוץ מעל הפופיק. הם מבינים שפרוג מטאל לא חייב להיות ארוך, מסורבל, ופומפוזיוני. אם תרצו, Ivanhoe, הם כמו ג'נסיס אחרי פיטל גבריאל – עדיין מתוחכמים, עדיין אינטיליגנטים, אבל יותר קליטים.

ההפתעה הגדולה היא שהם מגרמניה… רוב להקות הפרוג מגרמניה נוטות להתפזר למה שאני מכנה "התחלואים" של הפרוג: הוירטואוזיות המופגנת (שלא תמיד מעידה על כשרון יוצא דופן, אלא רק על מהירות אצבעות), חוסר הפוקוס, ובקיצור – כל מה שמניתי מקודם. אבל אם פרוג גרמני לפעמים נשמע כמו "משמר המפרץ", Ivanhoe נשמעים כמו פרק מוצלח במיוחד של "הסופרנוס" – נשען על המון חומרים מהעבר, מושפע מכל כיוון אפשרי, ועדיין רענן ומקורי. על כמה שזה קשה להשמע כיום מקורי, יכולות להעיד רוב להקות המטאל בשוק.

אז מה כן הפריע לי באלבום? הליריקה. החרוזים הצפויים, המילים הקטשיות. מה אומר? קצת מבאס לקבל לידיים אלבום כל כך טוב מבחינה מוזיקלית, ולהתבאס כשאתה שומע את הסולן שר. חלילה לא בגלל הביצועים המוצלחים שלו. אלא התוכן שהוא שר… מילא אם Ivanhoe היו להקת "שדים ודרקונים", או חובבי מיתולוגיה, אבל המילים מתעסקות במה שנראה כמו "הנושאים הרגילים", לא קורות חייהם של יצורים מיתיים ואבירים רומנטיים. לכן, קצת קשה לעכל את הליריקה הילדותית-משהו של הלהקה.

אפשר לומר שזה צפוי, כי הלהקה אינה להקה של דוברי אנגלית מלידה, אבל זה תירוץ קלוש. הרבה הרכבים מאירופה שרים באנגלית, וחלקם עושים את זה לא רע בכלל – הכל שאלה של השקעה. מבחינתי, אין זו חובה שהמילים יהיו "איכותיות". אבל כן חשוב שהן לא יהיו ילדותיות – בעיקר לאור ההערכה הרבה שהמוזיקה של Ivanhoe מקבלת, לפחות ממני. לסיכום – יופי של אלבום, ואני אישית מקווה למצוא עוד פנינות כאלו מהחברה המוכשרים מהארץ שכל כך אוהבת את דיוויד האסלהוף. כי תכל'ס, הוא אחלה גבר.