James Labrie – Static Impulse

בואו נסכם בקצרה את אלבום הסולו החדש של James Labrie – סולן להקת Dream Theater: זה מה שהיה יוצא אם Soilwork היו עוסקים בסקס סוער עם Dream Theater ותינוק היה נולד.

בואו נפרט:

אלבום הסולו החדש של Labrie הוא כביכול השני שלו, אבל בעצם מדובר באלבום רביעי להרכב פרוג איכותי ביותר שכולל בתוכו בעיקר את הקלידן Matt Guillory, אבל גם הגיטריסט המוכשר Marco Sfogli, שאמנם רחוק מלהיות Petrucci, אבל הוא בהחלט בחור מוכשר. זה התחיל עם Mullmuzller, השם שבו כינה Labrie את הרכב הסולו החל מהאלבום הראשון ב 1999, ולפני 5 שנים המשיך עם אלבום שכבר יצא תחת שמו, ככל הנראה כי המשיכה המסחרית גדולה בהרבה כששמו של סולן Dream Theater מתנוסס על הדיסק, ולא איזה הרכב בלתי מזוהה.

אז אלבום חדש, בדיוק כש Dream מחפשים את עצמם ללא האב המייסד Portnoy, שסיים להסתחבק עם ילדים בדמות Avenged Sevenfold ועובד עכשיו עם סולן Symphony X. מה חדש? הרבה. ואת החדשנות הזו אפשר להאשים בעיקר בשם אחד – Peter Wildoer. עם Wildoer יצא לי לדבר בסביבות שנת 1999 עבור מגזין "מטאל האמר ישראל" שלו כתבתי באותה תקופה, Wildoer תופף עם הרכב שהיה אז די אלמוני בשם Arch Enemy, והרכב אחר בשם Darkane, והתגלה כבחור חביב מאד, לא ממעט במילים, ומאד מאד פעיל. מה ש Wildoer עשה להרכב הפרוג הנ"ל הוא להביא אותו צועק ובוכה את תוך המאה ה 21, וזה נעשה בכמה דרכים. קודם כל – Wildoer עושה גראולים, ובמידה כמעט שווה לשירה המלודית של Labrie, מה שזה אומר הוא שבהחלט יש נקודות השקה מבחינת השירה ל Soilwork, מעבר בין גראולים מיד-ריינג' דמויי מטאלקור של Wildoer, משולבים בשירה המלודית ופזמונים קליטים של Labrie. מוזיקלית ההשפעה של Wildoer גם ניצבת על כל האלבום, בשעה שבאלבומים הקודמים היו כמה מתופפים תותחי על בקנה מידה של ליגת העל כמו Mike Mangini ו John Macaluso, Wildoer הוא לא מתופף פרוג, הוא מתופף מטאל. מה שזה אומר הוא בעיקר מקצבים של Arch Enemy ו Soilwork, עבודה מהירה מאד, אגרסיבית, שלקוחה ישר מתוך אלבומי דת' מטאל שבדים מלודים. אגב, רוצים הימור? הבחור בסוף עלול להיות המתופף הבא של Dream.

הלהקה שברקע מתאימה את עצמה, הריפים בשירים כמו Jekyll Or Hyde הם ריפים של מטאל קיצוני, עם קלידים וקצת גיטרות שנוטה לפרוג, אבל זה בהחלט לא פרוג. מספיק גם לשמוע שיר מלודי כמו Mislead, עם פזמון היישר ממטאלקור מודרני מלודי – מסתיים בבלסט ביט, כדי להבין שמי שרוצה לשמוע Dream Theater תהיה בעיה עם האלבום הזה. גם Euphoric הוא דוגמא למה ששונה בין Labrie ללהקת האם שלו. מצד אחד זה מלודי, קליט, עם פזמונים מודרנים יחסית שהיו יושבים גם בלהקות כמו Bullet For My Valentine ודומיהן, מצד שני זה כבד, על גבול המטאל הקיצוני. אין לי ספק שלא מעט מעריצי Dream Theater הולכים להתבאס על האלבום הזה. זה לא פרוג, אין כאן איזו הפגנת וירטואוזיות מדהימה, או מורכבות מוזיקלית, מצד שני אני שואל – מה הטעם? האם Labrie אמור לנצח להמשיך להוציא אלבומים שיכלו לצאת תחת Dream Theater?
כאן הוא עשה משהו חדש, משהו קיצוני ולא אופייני, קליט מצד אחד, כבד מאד מצד שני, ואני לא יכול שלא לכבד אותו על זה – צעד שדורש ביצים (משהו שלא בדרך כלל נאמר לגבי השירה של Labrie..).

הבעיה היחידה באלבום? הוא רפטטיבי עד הכעסה בכמה רגעים. בשעה ששיר כמו Over The Edge נפתח היטב עם מקצב מטאלי סוחף, הפזמון נופל לאותה מלכודת של רוב הפזמונים באלבום, קצת קיטשי, מקצב מואט עם שירה מוכפלת, בשלב מסוים זה קצת משעמם. בואו נסכם, אחלה אלבום, מפתיע למדי, ולא חייבים להיות מעריצי Dream כדי לאהוב אותו, אבל הוא חוזר על עצמו, ויהיו מעריצי Dream Theater שירצו לשבור לו את הקלידים של Rudess על הראש אחרי שיקשיבו לאלבום.