Jeff Loomis – Plains of Oblivion

אני לא מעריץ גדול של אלבומי גיטרה. אמנם אהבתי בזמנו את Surfing With The Alien הקלאסי של Joe Satriani, וגם את Passion and Warfare של Steve Vai, אבל כל אותם מאות אלבומי Shred שיצאו תחת הלייבל Shrapnel של Mike Varney מעולם לא עשו עלי רושם עז, בעיקר שיעממו. יכול להיות שגם האכזבה מכך ש Jeff Loomis, הגיטריסט והכותב העיקרי ב Nevermore, עשה כסא מפלט מהלהקה לצד מתופף הלהקה והשאיר אותי בלי אחת מלהקות המטאל האהובות עלי ביותר בעשור האחרון, כל זה לא הותיר אותי סובלני מידי לאלבום סולו שני שלו, אלבום ברובו אינסטרומנטלי ומבוסס גיטרה, מה שהייתי בטוח שיוביל לשעמום רציני.

אני חייב לומר שהופתעתי לטובה.

קודם כל כי Loomis, בניגוד לרוב השרדרים, הוא כותב של שירים, לא רק גיטריסט. הוא מנוסה בכמעט 20 שנה של כתיבת מטאל כבד ודי מורכב, והוא בסופו של דבר הסאונד שמאחרי Nevermore, ושומעים את זה בכל ריף וריף ב Plains Of Oblivion. דבר שני, הוא הכניס כאן כמה גיטריסטים אורחים, ששניים מהם הם כנראה הגיטריסטים האהובים עלי ביותר, Marty Friedman האדיר שמתארח בקטע הפותח – Mercurial, ו Tony MacAlpine הגאוני בקטע שאחרי – The Ultimatum, אולי הקטע הטוב ביותר באלבום. אלו שני גיטריסטים שממש אהבתי אלבומי סולו שלהם, המוקדמים של Marty ואלו שעשה עם Cacophony הם יצירות מופת, ושני האלבומים הראשונים של MacAlpine משנות השמונים הם מגדולי אלבומי ה Shred אי פעם, שגם הצליחו לא לשעמם לשנייה. מעבר לזה, Loomis עושה מוזיקה כבדה, שילוב של Nevermore עם לא מעט דת' מטאל מלודי שיכול היה להילקח ישירות מאלבום של Arch Enemy, כולל ריפים זועמים ותיפוף דת' מטאל קיצוני שמגיע מ Dirk Verbeuren המתופף של Soilwork. על גבי כל זה יושבים גם 3 שירים שכוללים שירה והתוצאה היא אלבום גיטרה שאינו משעמם ברובו המוחלט.

אחרי שני קטעי הפתיחה המרשימים, שילוב של ריפים של Nevermore עם Arch Enemy ונגינת גיטרה מרשימה ביותר של Loomis לצד שני האורחים שציינתי, מגיע שיר ראשון עם הסולנית Christine Rhoades, יש לה קול חזק, לא מתיפיף בסגנון להקות המטאל הסימפוני המוכרות, והשיר איתה לא רע. הבעיה העיקרית שלי היא שהיא לא Warrel Dane, איך שלא הפכתי את זה יכולתי לשמוע את ה Nevermore שכתוב בענק על כל השיר הזה, ולא משנה כמה Loomis ינסה להתכחש לזה, Rhoades היא לא תחליף ולא משתווה לשירה הדרמטית של Dane, אולי אחד מגדולי סולני המטאל הפועלים כיום.

Requiem For The Living הוא שוב קטע אינסטרומנטלי לא רע, שכולל הופעת אורח של Attila Vörös, הגיטריסט ההונגרי הצעיר שניגן ב Nevermore לתקופה מסוימת לפני עזיבתו של Loomis, הבחור הוא נגן מרשים לכל הדעות, גם אם לא שווה ערך וייחודי כמו שני האורחים הראשונים באלבום. Continuum Drift משנה את האווירה, הפעם הביא Loomis את האורח Chris Poland, איש Megadeth לשעבר שעשה זה מכבר את המעבר מגיטריסט Shred לתחום הג'אז והפיוז'ן, וזה נשמע היטב בקטע הנ"ל. יכול להיות שיש גיטריסטים שיהנו מאד מהשילוב הפיוז'ני הכבד שנוצר כאן, אבל אני איש של מטאל, לא של פיוז'ן, ולי זה שיעמם את התחת, מה לעשות. Surrender הוא שיר מפתיע ומהווה מפגש פסגה מוזיקלי בין Loomis, מהכישרונות הגדולים של המטאל בדורנו, לבין Ihsahn, סולן וגיטריסט להקת הבלאק מטאל האגדית Emperor, שבשנים האחרונות פעיל עם חומר סולו שנע יותר לכיוון הפרוג והאוונגרד. יש כאן איזה קליק, Loomis פונה לריפים שמקרבים קצת יותר ל – Ihsahn ומפגין את כל הקדרות והאפלה שיש בקול שלו – והתוצר הוא משהו ייחודי מאד ומרשים מאד.

אני אסכם ואומר שבאופן כללי מדובר באלבום מפתיע ומהנה מאד להאזנה, בעיקר מומלץ כמובן לאוהבי Nevermore, גם אם החוסר בקול של Warrel Dane די יצרום, אבל כתוצאה מהאיכות של הנגינה של Loomis, יכולת הכתיבה המרשימה שלו, ואיכות הנגינה שלו ושל האורחים המכובדים שהביא – מדובר באלבום שבכל מקרה ראוי ביותר לרכישה והאזנה, גם אם הוא לא מושלם.