Jim Gilmour – Great Escape

בתקופה מוסיקלית רגועה יחסית, יש לי את ההזדמנות להתענג ולהכיר מוסיקאים פחות מפורסמים ומוחצנים, אלבומים חדשים מפתיעים. את ג'ים גילמור אתם אמורים להכיר כקלידן של להקת Saga הקנדית, ואם השם Saga לא אומר לכם דבר, אז גשו לחנות הדיסקים הקרובה ותדאגו להשלים את מדף הדיסקים שבביתכם עם דיסק אחד או שניים של להקתו.

אלבום הסולו הזה הגיע אליי באמת ממקום לא צפוי – לא ידעתי שהדיסק יצא, אף אחד לא סיפר לי עליו, וסתם בבוקר בהיר אחד פתחתי את תיבת הדואר כדי לגלות אותו יחד עם עוד כמה דיסקים יחסית אלמוניים שנשלחו אליי. אז נכון שהעטיפה ממש לא מושכת את העין, אך כמאמר הפתגם הידוע "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו", המוסיקה היא העיקר באלבום הזה, ואת זה אני מרגיש כל פעם כאשר אני שומע את הדיסק.

גילמור יודע לנגן בכמה כלים ואף לשיר היטב ואת זאת מרגישים בכל רגע באלבום הזה, אך במיוחד מרגישים את יכולתו כקלידן. גילמור לא השתייך מעולם לגווארדיה של הקלידנים הנוצצים ומעוררי ההשראה של עולם הרוק המתקדם כגון וייקמן, אמרסון, מוראז, בנקס אך הסגנון שלו מלוטש לא פחות ולטעמי הוא קלידן אנדרייטד. חלק מהשירים באלבום הם אינסטרומנטאליים וחלק הם עם שירה, אך לא זה ההבדל המרכזי בין השירים באלבום, כי אם סגנונות המוסיקה. השיר השני, Algonquin הוא פרוג מטאל טהור עם אנרגיות חזקות, בעוד חלק מהשירים הם קצת יותר מלודיים וקליטים. בחלק אחר של השירים ניתן למצוא מוטיבים סימפוניים.

גילמור מרבה להשתמש בפסנתר (אלמנט של מוסיקה קלאסית) אך גם לא מוותר על סאונדים סינתטיים חדשים. בקטע "No Sign", תוכלו לזהות קטע ג'אז על הפסנתר מצידו של גילמור. הקול של גילמור גבוה אך רך, הוא מלטף את האוזן, אם כי יש לו נטייה לפעמים להיבלע במיקס. הקטע הבולט באלבום הוא "Last Portage", באורך 13 דקות, שמתחיל עם נוסטלגיה של שנות ה-70 מבחינת הסאונדים (פסנתר והרבה האמונד שמחמם תמיד את הלב) וגם נגיעות קטנות של ג'אז כתבלין, וממשיך בסולו פסנתר. קטע בולט נוסף הוא "Killarney Sunrise", שמושפע עמוקות מאמרסון לייק אנד פלמר.

ג'ים גילמור הוציא אלבום מצוין בזכות יכולותיו המגוונות כזמר וכקלידן, ולא על סמך מוניטין של חברות בלהקה זו או אחרת, ולכן האלבום יכול לעניין הן קהילת הרוק המתקדם והן כאלה שנמצאים מחוץ לה. הדיסק הזה בא בתזמון מצוין, יחד עם הקאמבק של להקת Saga (אלבום חדש וטור באירופה), ג'ים גילמור נשמע רענן מתמיד והמוסיקה שלו מגוונת ולא משעממת אפילו לרגע. אז שננו את השם, כי גילמור זה לא רק פינק פלויד.