Job For A Cowboy – Genesis

הפתעה! להקת הדת'-קור שנתנה לז'אנר הדת'-קור את שמו, שילבה גראול-ביוב עם ברייקדאונס של רחבת הלהיטים החליטה לעשות אלבום מטאל מוקצן וקיצוני, השילה כל זכר להיותה משהו המזוהה עם תוצריה העבר שבנו אותה לגדולה – והכינה לנו את Genesis. מי הכין לנו ? הלא אלו Job For A Cowboy, גיבורי השכונה החדשים.

כש-Job For A Cowboy (להלן JFAC) הוציאו את ה-EP הראשון שלה, Doom, אי שם בשנה העתיקה 2005, בעוד ז'אנר המטאלקור נתן כמה בעיטות נוספות כדי להכניס לעולם המטאל המקרטע כמה מכירות בתקופה שבה אלבום הוא שם נרדף לבזבוז של כסף – אף אחד לא דמיין שעמוד Myspace מצחיק אחד יביא חבורה של ילדי חצ'קונים מארה"ב להיות ה-Cryptopsy וה-Nile של… ובכן, שנת 2007.

הדמואים המחונטרשים של הלהקה בעמוד ה-Myspace שלה העניקו לגיטימציה סופית לקיומו של המטאל הקיצוני באינטרנט, ובכך הביאו לגדיעה המוחלטת של הצורך בשחרור דמו בצורה מוצקה. בכך זה מגיע להרבה פחות ידיים – ובכך זה מונע מהלהקה להפיץ את עצמה כראוי. ספקנים ושמרנים יאכלו את הלב – שיטה אמינה זו הביאה להם חוזה בלא אחרת מ-Metalblade, הנפילה שבחברות המטאל הקיימות המתעסקת באובססיביות עדיין עם להקות מטאל קיצוני, ולא רק – נו, הנה זה שוב, מטאלקור.

בקלות אפשר לומר ש-JFAC היו "הייפ רגעי" – אבל עובדה שהרגעיות הזאת נמשכה מספיק זמן כדי להביא להקות כדוגמת All Shall Perish ו-Despised Icon לקדמת אולם האירועים בשעות האיכותיות של MTV2 – כאשר אין זכר אפילו למזמורים הנעימים של המטאלקור של פעם. לא עוד פזמון מעודן ופופי, לא עוד צרחות דת' שבדי – מעכשיו אימרו "כריס ברנס חינך אותנו לשאגות, וכאריות אנחנו נדאג לעשותו גאה!" ומעשה שהיה כך היה.

שאגות דת' מטאל גרוניות ומחורחרות חדרו בחזרה לתודעת המדיה של המטאל, הפכו להקות רלוונטיות למחצה כ-Decapitated, Nile ו-Cryptopsy לרלוונטיות לחלוטין, נתנו דחיפה ללהקות כגון The faceless או Emeth – וגם הטמיעו את שללן בארץ כאשר רוממו להקות כמו Whorecore לפסגה הראויה להן, וכנראה שתלו את זרע הפורענות ללהקות כמו My First Fifth Murder או Your First Deadly Sin.

נגמר! זהו, עכשיו שחוזה התקליטים כבר בידם, יכולים JFAC לעשות לכולם אצבע משולשת, ולעשות אלבום דת' מטאל, נכון, נטול הארדקור, מטאלקור, אימוקור או כל-קור כלשהו. אלבומה של JFAC הוא סימן רע בשמי ה-"משהו-קור" העולמית. הוא מסמל את תחילת קיצו של ההייפ, את תחילת הירידה במדרון שתהפוך לתלולה עם כל רגע שיחלוף – עד נפילה חופשית – שם יירש ז'אנר אחר את מקומו של המטאלקור באשר הוא. כאשר אחת מספינות הדגל מחליטה על אלבומה הראשון להוכיח לסצינה העולמית "אה, אנחנו בעצם להקת ברוטאל דת' מטאל, והרי החדשות ועיקרן תחילה" אפשר לומר שהיא עושה זאת יותר כהכרזה מאשר כהתנסות מוזיקלית.

אין שום דבר חדש באלבום הקונספט Genesis. סיפורים אודות עלייתו של השטן, במיוחד בדיוק מסוים ששואב פרשנויות ממגוון מיתוסים נוצריים, כמו-נוצריים וסתם סרטי אימה הקשורים לנושא – אודות חזון אחרית הימים – סיפורים כאלה ראינו עד אין סוף באלבומי מטאל, ובפרט במטאל קיצוני. אין ספק שכשלהקה שכביכול שרה לקהל שמבחינתו אלבום קונספט, ועוד על השטן, נשענת על סוג מסוים של רעיון שזר למדיה הכוללנית – אבל Metalblade בפירוט כחברת תקליטים כבר בלעה המון גלולות כאלה, ואין חדש תחת השמש מבחינת התוצר הסופי המיוחס יותר למטאליסטים בינינו. עוד אלבום ברוטאל דת' מטאל, חלקו טוב, חלקו לא.

ניתן לתת נקודות זכות ל-JFAC משתי סיבות עיקריות. קודם כל, האחת הן שהם ירקו לסצינה בפנים, פשוט ככה. הקהל הוא מה שבנה אותם, מה שהביא אותם לגדולה, עמוד ה-Myspace שלהם היה קן שרצים לילדים עם פוני שרצו לשמוע מישהו צועק אודות משהו – והם העניקו תמורה בצורה של אגרוף לבטן לכל אותם ילדים, כאילו הם מושא השנאה הגדול שלהם. לא עוד גרוב, לא עוד קטעי שבירות, לא עוד חרחורי חזירים נמוכים יותר מים המלח – מאשר דת' מטאל ברוטאלי ואחיד ברמתו (וגם בגרגורי הסולן שמזכיר מאד את סולנה של Decapitated או של Cannibal Corpse – משמע נמוך – אך לא נמוך מדי) ולהוציא מדי פעם כמה צרחות גיבוי גבוהות – המוזיקה כולה נשארת טכנית, מורכבת, בלתי-קליטה בשמיעה ראשונה, ומסחררת. בדיוק ההפך מהנוסחה ש-JFAC עמלו ליישר לכיוון המיינסטרים.

מצד שני, נקודות זכות נוספות מגיעות לכל להקה שעושה בעצם מהפך עצום בקרביה – ומחליפה סגנון, או יותר נכון מתייצבת על סגנון, לפני שהיא באמת הוציאה אלבום ראשון מלא. אפשר לקרוא ל-JFAC ה'חתול בשק' של המטאל האמריקאי. רציתם מטאלקור? קיבלתם ברוטאל, ו-חה-חה-חה על חשבונכם. אבל האם ההייפ יסתיים פה? או שמא להקות ברוטאל דת' מטאל, ולא דת'-קור – יזכו בזכות JFAC לתהילה מחודשת (ואני מדבר פה על תהילה של ממש כמובן, בחזרה לגלורפיקציה של שנות ה-90 המוקדמות ושות').

הדוגמה היחידה שאני יכול לשים עליה את היד למהפך שכזה הוא מה ש-Trivium עוללו בשכל למעריציהם. מלהקת מטאלקור הם שינו פאזה, לא באופן כה קיצוני כמו JFAC, אבל בצורה יחסית ובולטת במיוחד לכיוון הספיד מטאל האמריקאי, מלוקק ככל שיהיה, עם מינון נמוך בהרבה של מטאלקור – כאילו הז'אנר שהם היו בעצם ספינת הדגל שלו החל לשקוע, והקפטן ברח ראשון מהספינה. JFAC הציגו את אותו מצב, רק קיצוני בהרבה. ל-Trivium לקח 2 אלבומים ודמו לשנות את הפאזה, וגם הם השאירו כמה מוטיבים בשביל אלו שאהבו את האלבומים הקודמים שלהם. JFAC פשוט הוציאו EP אחד, ראו כי טוב, ושברו בחוזקה לברוטאל דת' מטאל – מבלי להשאיר זכר לשמץ של שבירה.

הבעיה של JFAC היא כמובן שהם נשארו, בתיאוריה, ללא קהל עכשיו. מעריצי הלהקה הרבים באופן מפתיע צריכים להרגיש נבגדים ולנטוש את הלהקה שהם חשבו שתוציא את יצירת הדת'-קור של השנה, בעוד שחובבי הז'אנר יסתכלו ממרומיהם על הזאטוטים האלה, יעלו גיחוך, יאמרו "שמעתי 400 להקות כמו זאת" ויחזרו לשמוע Brutality או Suffocation במיטותיהם.

האלבום הזה, Genesis, לא יקנה ל-JFAC מעריצים חדשים. אין בו שום דבר חדש, אין בו שום דבר שממש מוציא ממך את הנשמה וגורם לך להריץ את השיר שוב ושוב ושוב. בניית השירים גם לוקה בעקביות מסוימת, הטקסטים מתערבבים בתוך עצמם ועד שקולטים את הטריק של "אה, הוא "שר" את השורה הזאת עכשיו" כבר נגמר האלבום שאורכו חצי שעה. המבטא והדיקציה של סולן הלהקה ג'וני דאבי הם מתחת לכל ביקורת, אבל לפחות הגראולים שלו הם בטעם של פעם. ההפקה היא חסרת רבב, מה שלפעמים קצת עוכר אלבומי דת' מטאל כעורים אמיתיים, אבל בעולם בו Kataklysm מושלת בכיפת הז'אנר בעצם, אין הרבה מקום לטענות. כל אחד יכול להתרגל לצלילו של טריגר על תוף הבס, בסופו של דבר.

השירים הטובים באלבום מגיעים לקראת סופו, לדעתי. אולי זה משום שמתרגלים לתזזיתיות של הריפים, לסחרחורת שהטקסט גורר עימו ולמבנים הפזורים של השירים, שגם רוצפו בסולואים ובבלאסט-ביטס במכביר, רק בשירים האחרונים של האלבום. אפשר לומר שהשיר הפחות אהוב עלי היה בקלות "Altered From Catechization" – אבל לא מדובר בשיר גרוע, רק שהוא נשמע עמוס יותר אפילו מהאחרים.

השירים הטובים ביותר באלבום הם דווקא הקליטים יותר, כגון "The Divine Falsehood" או "Embedded", והאמת היא שקטעי האמביינט שמשמשים כקטעי מעבר נותנים מנוחה לאוזניים העייפות. למרות שהשירים לא ארוכים, ולמעשה קצרים בדיוק במידה הנכונה, האלבום כולו מרגיש כמסע מרצד של רעשי דת' מטאל. אין בו שום דבר שישים אותו מעל יצירות כמו Nihility או None So Vile – ואין כבר הרבה מקומות להשוואה עם יצירות כמו The Price Of Existence או 5 Billion Dead – אבל העיקר הוא שהנקודה הובהרה, Job For A Cowboy עשו את מלאכתם נאמנה, ועצרו את ההייפ. רק על זה, מגיע להם כפיים.