John Petrucci – Suspended Animation

כשג'ון פטרוצ'י נולד ביולי 67, זה היה ברור שיתעסק במוזיקה בדרך זו או אחרת. אחותו הגדולה ניגנה על פסנתר ואורגן, אחיו ניגן על הבס, ואילו אחותו הקטנה ניגנה בקלרינט. פטרוצ'י החליט דווקא לבחור בגיטרה מאחר וגם שאר הילדים בשכונת מגוריו בניו יורק ניגנו בגיטרה וזה נראה לו נחמד. עד היום פטרוצ'י לא מצטער על ההחלטה, וגם אנחנו לא. פטרוצ'י עבר כברת דרך והצלחה רבה עם להקת Dream Theater, כאשר הספיק להשתתף בפרויקט הצד האוונגרדי Liquid Tension Experiment, ולנגן ב- G3 היוקרתי יחד עם ג'ו סטריאני וסטיב ואי. אפרופו ואי, מדובר בגיטריסט הכי מוערך ומשפיע על פטרוצ'י.

ככל שנקפו השנים פטרוצ'י הוציא גם קלטת הדרכה בוידאו כיאה לכל גיטריסט שמעריך את עצמו, והיה לו רצון להוציא מתישהו אלבום סולו. לוח הזמנים הצפוף של להקת Dream Theater דחה לו שוב ושוב את רצונו להוציא אלבום סולו, וכאשר העסק החל להתקדם שוב לפני שנתיים, הוא פרק את הכתף בדיוק בחודש שהיה אמור לעבוד על אלבום הסולו, אך פטרוצ'י שהאמין בעבודה קשה כל השנים, לא התייאש, ולאחר עבודה מרובה ומאומצת שחרר לפני שבוע וחצי את אלבום הסולו הראשון שלו Suspended Animation. באלבום סולו הזה כמו באלבומי סולו של גיטריסטים אחרים, אין ליריקה, ומדובר במוזיקה נטו, במקרה של פטרוצ'י זאת גם איכות נטו של נגינה, למרות היותו כותב ליריקה משובחת. זהו לא אלבום פרוגרסיב בכלל, אלא אלבום שמתרווח לו בין הבלוז,הארד-רוק,פיוז'ן ומטאל. כשפטרוצ'י הודיע לפני כחצי שנה שלא יהיו קלידים באלבום, הרבה אנשים הרימו גבה, כי בכל זאת קלידים מוסיפים משהו מיוחד ברקע, אבל מי שמכיר היטב את פטרוצ'י, יודע שמדובר בתזמורת בפני עצמה של בן אדם אחד. המתופף דייב דיקנזו (Duran Duran,Steve Morse) שבין היתר גם מרצה לתופים בברקלי תורם את קטעי התופים באלבום הסולו של פטרוצ'י, כאשר את תפקידי הבס מנגן דייב לה-רו הגדול (Dixie Dregs). ברשותכם אתעכב במעט על הקטעים הבולטים לטעמי באלבום.

הקטע הראשון Jaws of Life, אחד הטובים ביותר באלבום, נפתח בסערה עם דיסטורשיין חזק ומלוכלך שמלווה את השיר לכל אורכו, כאשר פטרוצ'י מסלסל עם הגיטרה, יוצר הרמוניות , ובאמצע השיר ג'אם גיטרה שמשלב את טכניקת השרדינג,טאפינג והסוויפינג הידועה שלו, החלק שמסיים את השיר הוא וריאציות יפהפיות שונות למלודיה המרכזית של השיר. הקטע השני, Glasgow Kiss, קטע מלא שמחת חיים ו- Feel , גם פה פטרוצ'י לא מוותר על הגיוון בוריאציות, כאשר התחושה לאורך כל הקטע היא שהגיטרה המובילה מנגנת בחלקים גדולים תפקידים של חמת-חלילים, נסו לדמיין זאת ותראו שאני צודק. לי הספיקה שמיעה אחת של השיר כדי לזמזם בע"פ את המלודיה המרכזית הנפלאה שלו.

הקטע הרביעי, Wishful Thinking, קטע רגוע יחסית בו מראה פטרוצ'י את הרוך שבנגינתו, המון חום ורגש בנגינה שלא מבליטה הפעם כמעט את הטכניקה אלא בעיקר את ה- Feel . הקטע החמישי, Damage Control, ריף אגרסיבי מטאלי שתופס נפח ברקע , כאשר במרכז הבמה המאסטרו האמריקאי ממוצא איטלקי מלהטט, באמצע השיר הוא תופס גוון רוק אנד רול עם השפעות מובהקות של Deep Purple, כאשר הסולו של פטרוצ'י לטעמו מושפע פה מאד מנגינתו של ואי. לטעמי יחד עם הקטע השני באלבום, אלו הם הקטעים הטובים ביותר. כמובן שאי אפשר גם בלי בלדה, והקטע הלפני אחרון, Lost Without You, אני יכול לנחש מוקדש לרנה פטרוצ'י (אשתו, שמנגנת אף היא בגיטרה), קטע בלוזי שמושפע ללא ספק מסטיבי ריי וואן.

גם הציניקנים,הספקנים,והקנאים שקיימים לא יוכלו שלא להתפעל מהגיוון שבנגינה של פטרוצ'י באלבום הזה, מהשילוב של הכוחניות יחד עם הרוך, מסולואים ושרדינג וירטואוזיים ומקטעי גיטרה מלאי Feel, הורסטיליות הזאת היא סוד ההצלחה של האלבום. פטרוצ'י מבסס את עצמו ללא ספק בטופ של נגני הגיטרה כיום, ובצדק רב. ההצלחה הזאת מגיעה לגיטריסט המופנם והביישן הזה, את האגו פטרוצ'י שם בצד לאורך כל הקריירה שלו, וזה מה שעושה אותו מבחינתי לאחד הגדולים.