Jon Oliva's Pain – Festival

Jon Oliva פשוט עושה לי את זה. אם זה מהתקופה הנהדרת שלו עם Savatage, עם פרוייקטים מוזרים כמו Trans-Siberian Orchestra, או בלהקה הנושאת את שמו, הבחור פשוט יודע מה הוא עושה. Global Warning, שיצא לפני כשנתיים סחט ממני מחמאות וציון של חמישה כוכבים, ולא סתם כך: מהרגע שהכנסתי אותו למערכת עד הרגע שהוא נגמר, הוא הצליח להתחפר לי בוורידים עם המוזיקה המצויינת, הקול המחוספס וה"נכון" של Oliva עצמו, והאווירה שעוטפת אותך ולא מרפה. זה היה פשוט אלבום טוב, מסוג האלבומים שאתה רץ לספר עליהם לחבר'ה כי לא יכול להיות שלא תכיר להם כזה אלבום נהדר, מסוג האלבומים שאנשים שראו אותי מיד לאחר שסיימתי להאזין להם שאלו אותי למה אני כל כך מאושרת.

מי שאהב את Savatage היה מתחבר ל-Global Warning בקלות, ומי שלא ממש הכיר את ההרכב עד אז, כמוני – רץ להכיר והתאהב. אבל לא מדובר רק באלבום אחד פצצה, גם שאר האלבומים והלהקות של Oliva מאוד קסמו לי, בעיקר לאור העובדה שהוא מתאפיין בתיאטרליות מרשימה ויכולת משחק ווקאלית נהדרת, מה שהתבטא בעיקר ב-Savatage עמוסת המקהלות, המלודיות והסיפורים. אבל גם ללהקה שלו Oliva הצליח להביא משהו מ-Savatage של פעם. באלבום Tage Mahal למשל ניכרות השפעות רבות מכל מיני ז'אנרים ו-Oliva מפליא להתפתל בין כולם. Global Warning עצמו התאפיין בשירים שכל אחד נשמע שונה מקודמו – אחד בלוזי, השני ממוחשב, השלישי מטאל-תכל'ס, הכל לפי התוכן והאווירה שהוא רצה להשרות על המאזין. לאור כל זאת, לא קשה להבין מדוע כל כך ציפיתי לאלבום החדש, Festival, וגם למה מעט התאכזבתי ממנו.

אקדים ואסייג את עצמי: זה לא אלבום רע. יש כאן שירים טובים בסך הכל. זה די רחוק מלהיות קטסטרופה או אכזבה. אבל, וזה אבל גדול, כשאמן מצליח לעשות לך משהו – אתה גם מצפה ממנו להרבה יותר, במיוחד אחרי שאתה מכתיר את האלבום הקודם כ"אלבום השנה" שלך. כל מה שאהבתי אצל Oliva, בעיקר יכולת המשחק והעניין הווקאלי שלו כמעט ולא קיימים כאן ב-Festival. כל שיר לכשעצמו לא רע, אבל גם לא טוב מדי, וכמה קטעים ממש טובים באמצע לא יצילו שיר שלא באמת מצליח מלכתחילה לתפוס אותי בביציות. נכון, התזמורות, קולות הרקע, הסולואים, הריפים, כל מה שנמצא "מאחור" מעורר הערכה, אך ה"פרונט" פשוט לא מצליח באמת לקחת את קדמת הבמה ולכשף את המאזין.

נדמה ש- Oliva הפעם התעצל מעט, אחרת אני לא יכולה לנחש את הסיבה לכך שהכתיבה שלו עשירה פחות מבדרך כלל ויש בה פחות השפעות מכל רחבי הקשת, שבמקום להשקיע במילים ובליין שירה נורמלי הוא מעדיף לחזור על משפט מפתח במשך חצי מהשיר, ולכל הרוחות, הוא לא נותן לעצמו לשחק את השירים עד לאקסטרים שלהם ובמקום זאת מעדיף להשאר על אותו קול מחוספס שמאפיין אותו לרוב, אותו קול שאני מאוד אוהבת – אבל כשעושים את זה יותר מדי זה כבר מפסיק להיות סקסי. הוא הרי כבר שנים עוקב אחרי נוסחה שבראשה הרצון לחדש, כבר שנים הוא מכניס המון קסם ליצירה שלו והופך אותה למיוחדת ושונה. מדוע דווקא עכשיו הוא החליט להתקבע על משהו יותר שטוח?

דווקא השיר הראשון "Lies" מזכיר יותר את החומרים הקודמים שלו – מטאל בועט עם אווירה של פנטזיה, מילים כועסות על רקע שמח-משהו, עשיר וקולח, מסוג הדברים שהייתי מצפה לשמוע בפסקול של סרט, עד לפניה לא צפויה בליין כולו שלוקח את השיר למקום אחר, מקום מהסוג ש-Global Warning הפליא לתאר. "Death Rides A Black Horse" נחשב לאחד השירים החזקים באלבום ודווקא במוזיקה שומעים את הציוריות שהוא מנסה להעביר, את תחושת ה"רכיבה". הליווי של כלי המיתר בליין מודרני דווקא מאוד מיוחד – ריף שהגיע מ-TSO ואיכשהוא השתרבב פנימה. אבל מה שמפריע לי בשיר הזה, זה שאף על פי שהוא לכאורה ציורי הוא עדיין שומר על עצמו מקובע בתבניות – השירה מאוד מרובעת והחזרה לקראת הסוף על המשפט האחרון ללא שינוי פשוט מחרפנת אותי. חבל, מכיוון שהמוזיקה באמת רוויה באלמנטים ובתזמורות שמערפלות את התחושה.

"Festival" עצמו, על אף האפלוליות שלו, לא מצליח להפחיד אותי באמת. דמיינתי את זה אחרת לחלוטין, כפי שעטיפת האלבום מנסה להעביר לנו, קרקס אימים שמזמין אנשים תמימים לפגישה עם גורלם התמים פחות ללא ידיעתם. מה שאני שומעת בשיר זה אפלה ופחד, אבל לא ברור לי מפני מה אני אמורה לפחד, ואין אף ריף "קרקסי" לרפואה. היה יכול להיות יותר טוב. שיר שכן הצליח להדליק אותי הוא "Afterglow". האווירה מאוד כבדה וסמיכה כשהגיטרות מכתיבות את העניינים, אבל כאשר נכנסים הקלידים הכל מתהפך.

אפשר לשמוע כאן גם שירה נעימה ושקטה, וגם מטאל במיטבו. התזמורות מאחור עושות את העבודה שלהן, בצורה הנכונה בדיוק ואילו הפזמון תופס אותך באחיזת חנק. בניית השיר מצויינת, והמאזין ממש מרגיש את הסצנה – זה מתחיל בליטוף ונגמר באימה, ובסופו של דבר הכלים מתפרצים החוצה בקטע שהגניב אותי לחלוטין, עם הפוגות ג'אז מעליות בין התפרצות אחת לשניה. כאן אכן קיבלתי את Oliva המוכר והטוב כמו שאני אוהבת, על כל שלל גווניו, והוא עצמו מעיד כי השיר הזה הינו המורכב ביותר באלבום, עם מיקס של 100 טראקים.

"Living On The Edge" הוא בכלל בוטלג של Savatage, מאוד הארד-רוקי והגיטרות מקבלות כאן את כל הבמה, רק חבל שהשירה כל כך סטטית. "Looking For Nothing" הוא הבלדה האקוסטית התורנית – לרגע זה נשמע מבטיח, ליין קצת בלוזי ומוזיקה נעימה מאוד, רק ש-"Fireflies", הבלדה התורנית מהאלבום הקודם, פשוט לוקחת אותו בהליכה, וב-"The Evil Within" יש הפוגה סמי-אלקטרונית ממש נחמדה וסולו גיטרה כיפי, אבל שאר השיר לא מתרומם. זו הבעיה העיקרית שלי עם האלבום, רוב השירים כאן הם "היי זה טוב, רק ש…" ותחושת ההחמצה הזאת לא עוזבת אותי ומונעת ממני באמת להנות מהאלבום במלואו.

שלא תבינו לא נכון, Festival מאוד שואב מההארד-רוק והאווירה בו מכשפת בנקודות מסויימות. זה נשמע כמו התוצרים של King Diamond רק מינוס הקולות המעצבנים. הגיטרות מבריקות והסאונד של שישה מיתרים ממלא ומחמיא, שומעים שהשקיעו בקטעי הביניים, בריפים, בהפוגות, כאילו הבמה מוכנה והתפאורה נפרשת – אבל זה פשוט לא היום המוצלח של השחקן הראשי. חסר לי מרכיב מאוד קריטי – ומשום מה אני פשוט לא מצליחה להרגיש את Festival באמת, אלא רק להסתכל עליו מהצד – ואותו מרכיב הוא לדעתי הנכונות של Oliva לתת את כולו על המיקרופון, לגייס את כל יכולת המשחק שלו, בדיוק כמו שהוא עשה ב-Savatage. אז נכון, אפשר בקלות להנות מהאלבום הזה, מהתפאורה המושקעת ומהסאונד הנהדר, אבל ממנו אני כבר מצפה ליותר מסתם הנאה.