Jungle Rot – Fueled By Hate

ג'אנגל רוט היא אחת מאותן הלהקות שזכינו להכיר במקרה הטוב ממטאל האמר (דיסק הדת' מטאל שיש בו את החייל שמחרבן) או ממגזין המחתרת של חיים דרישנר "מתכות כבדות". אבל מאז אותם ימים ועד היום זרמו מי שפכים רבים בנהרות הדם תוצרת מלחמת ויאטנם שעליהם מפנטזים החבר'ה האמריקאים האלה משיקאגו שבאילינוי, וג'אנגל רוט גדלה להיות להקת דת' מטאל בשרית ומקצועית אשר פקדה את מערכת הסטריאו שלי זמן רב בתקופה שהתלהבתי מלהקות שמנגנות דת' מטאל ת'ראשי קליט ופשטני.

3 שנים מאז אלבומם האחרון "Dead and Buried" חוזרת ג'אנגל רוט להפציץ עם שירי המלחמה שלה באלבום חדש שנקרא "Fueled By Hate". מקורי זה לא, כמו שאין דבר מקורי אחד בכל הקריירה של ג'אנגל רוט, אבל ייזקף לזכותם שהם עקביים כמו חייל וייטקונג צהוב במארב של שבועיים.

ג'אנגל רוט כאמור מנגנת דת' מטאל כבד, פשוט, לא מהיר ומסחרר כמו Deicide, אלא יותר מזכיר להקות אולדסקול דת' מטאל איטיות כגון Obituary, Asphyx ו-Unleashed, רק עם תגבורת חזקה של ריפים גרובים למוזיקה בשביל לשמור על עניין ולא להשמע מיושנים בצורה צורמת. מה שמקסים באלבום החדש זה שהוא האלבום הראשון של הלהקה שיצא בעצם בתקופה המוצהרת של אחרי יציאתו מהאופנה של הבלאק מטאל – של כל הטררם סביב להקות כמו Dimmu Burgir או Cradle of filth נגמר בסביבות שנת 2000, גג 2001. מבחינת הסצינה הישראלית זו הייתה שנה של התעוררות מחודשת, והרבה מאד להקות מחתרת של דת' מטאל הגיעו לתודעה בזכות מגזינים כמו "מטאל-האמר" ו"מתכות כבדות", להקות כמו Iniquity, Altar, Sinister ואחרות שאמנם היו פה זה זמן מה, אבל הגיעו לתודעה רק בזכות התקשורת של המטאל הישראלי.

אז ג'אנגל רוט לא עניינה אותי עד שלא שמעתי את הביצוע שלהם בטריביוט ל-Slayer ו-Sodom (שהוספו ל-EP שלהם שם גם יש ביצוע ל-Carnivore, להקת ההארדקור / ת'ראש של פיט סטיל לפני שהיה ב-Type O Negative) ושם נדלקתי. הריפים הבשרניים האלה שפשוט קוראים לבן אדם לעשות הד-באנגינג זול (איך ההד-באנגינג יכול להיות זול? כי זה כבר הטריידמארק של הלהקה – ריפים איטיים מלווים בעצירות וברייק-דאונס בשקל פה ושם – זה די זול) וגם אם זו מניפולציה מוזיקלית זולה וחסרת השראה – היא עושה את העבודה.

האלבום החדש של ג'אנגל רוט אינו שונה מהקודמים – למרות שמבחינה מוזיקלית אנחנו שמים לב לשינוי קטן, פצפון, של המודרניזציה של הדת' מטאל שלהם. כמו ש-Unleashed האחרון או אפילו האיפי של Cancer מהולים בקצת השפעות של שנות ה-90 (ולהזכיר את השם פנתרה יהיה חילול קודש עבור הלהקות האלה, שלא לדבר על המאזינים הקבועים של הסגנון) כך גם ג'אנגל רוט – שבמילא היוותה שלב ביניים בין להקות אולדסקול דת' ללהקות דת' מטאל עמוסות גרוב כמו Dying Fetus, שרק חיכו לצאת לאוויר העולם – מעניקים דת' מטאל שרובו איטי או לפחות במיד-טמפו ונשען על 3-4 ריפים עיקריים בשירים.

היתרון והחסרון של ג'אנגל רוט הוא בבאנליות הקדחנית שלהם שזה מגיע למוזיקה. כל אלבום נשמע ממש כמו קודמו – וכל הקריירה שלהם מסתכמת בפחות גיוון מאשר אצל Cannibal Corpse או Bolt Thrower. האלבום בפני עצמו יכול להיות מאד נחמד לאוהבי הסגנון כמוני, אבל מי שמחפש את ההארדקור-דת' מטאל האיכותי או ברוטאל דת' שלא מפסיק להפציץ הוא לא ימצא אותו פה.

מדובר באלבום סולידי (ממתי סולידריות היא מחמאה?) שלא מוביל לשום מקום כל כך, אבל בהחלט כובש את המאזין אשר מסכים להתמסר לסגנון. המתופף של הלהקה הוא ללא ספק החוליה החלשה שם. נטול השראה כמעט לחלוטין הוא סוחב את המוזיקה של ג'נאגל רוט בקושי דרך תיפוף ת'ראש מטאל מצוץ מהאצבע ורק במקרים ממש מוצלחים (כמו מרבית השיר Face down שהוא השיר הפותח אחרי האינטרו – מה שגם הוא השיר החזק באלבום לדעתי) הוא מעניק מתחי דאבל בס שמלווים בריפים כובשים מצד הגיטריסט. דרך אגב, אין סולו אחד באלבום, למי שזה מפריע לו.

החוליה החזקה בלהקה הוא הסולן / גיטריסט דייב מטריז שמלחין וכותב את רוב החומר. שוב, הרבה מקוריות אין לו, אבל הוא נשמע אוטנטי לפחות כמו ג'ון טרדי ב-Slowly We Rot או צ'אק שולינדר ב-Leprosy. הקול שלו בהחלט מעביר את התחושה של דת' מטאל ישן וטוב, כאשר גרואלים היו גראולים לפני שהבחורים משבדיה ואנגליה הכניסו את האינטרפטציה שלהם לשאגות גהנומיות.

יתרון נוסף של האלבום הוא שהוא קצרצר. אורכו בקושי 30 דקות, והשיר הארוך ביותר בו נמשך שלוש וחצי דקות. זה לא שהשירים הם מתקפת בזק מהירה כמו Dying Fetus, שוב – מדובר בשירים איטיים עם מיעוט ריפים שפשוט מגיעים למיצוי אחרי 2 דקות. לאוהבי הסגנון במיוחד, כמותי. מי שלא, שישאיר את מלחמת ויאטנם לחובבי דת' מטאל אמיתיים.