Kamelot – Ghost Opera

אי שם בעבר, בשנת 1987, בעיר וולפסברג שבגרמניה, קמה להקת מטאל בשם Heaven's Gate, היה להם סולן מוצלח, בשם תומאס רטקה, וגיטריסט מוכשר בשם סאשה פאת'. הלהקה הוציאה מספר אלבומים שזכו להצלחה מסוימת בסצנת המטאל המקומית, האחרון בהם הוא Menergy, שיצא ב 1999. הלהקה לא ממש השאירה חותם על סצנת המטאל העולמית, אבל אותו גיטריסט מוכשר הקים אולפן הידוע כ Gate Studios, שהפך להיות בית החרושת הגרמני ללהקות פאוור מטאל מצליחות.

שתי הלהקות הגדולות שנכנסו לאולפן בדרך אחת ויצאו אחרות, הן להקה אחת איטלקית – Rhapsody (כיום Rhapsody Of Fire), ואחת אמריקאית ברובה – Kamelot. אל פאת' חבר קלידן מוכשר בשם גונת'ר ורנו (הידוע גם כ-מירו) והם פשוט לקחו את הלהקות ונתנו להם סאונד גרנדיוזי, עיבודים תזמורתיים עשירים, ובגדול עשו מהן מי שהן. ומי היו Kamelot במקור?

לא משהו מי יודע מה. הלהקה התחילה דרכה ב 1991 בפלורידה שבארה"ב, ולמרות שהוציאה שלושה אלבומים, היא לא ממש זכתה להצלחה או להכרה גדולה. ואז עשו חבריה בשכל וגייסו את רוי קאן, סולן ממוצא חצי נורבגי וחצי תאילנדי, שלפני כן שר בלהקת הפרוג מטאל Conception. הם הוציאו את Siege Perilous ב 1998, אלבום שכבר היווה שיפור על חומרי העבר שלהם, ואז הם נכנסו למפעל הלהיטים של פאת' ומירו, והתוצאה – The Fourth Legacy, הרעידה את חומות עולם הפאוור מטאל הסימפוני, סוף סוף – Kamelot הגשימה את הפוטנציאל שלה. גם רטקה, סולן Heaven's Gate, עשה מיני קאמבק, כזמר ליווי קבוע להרכב.

מאז הלהקה הלכה מכוח לכוח, התחזקה והוציאה אלבומים מוצלחים אחד אחרי השני. האחרון שלה – The Black Halo, נבחר ע"י כמעט כל מגזין מטאל בעולם לאלבום הפאוור/פרוג/סימפוני הטוב ביותר ב 2005, ובצדק. היה זה השילוב המושלם בין התיפוף המושלם של המתופף קייסי גרילו, הכתיבה הטובה והלא משתחצנת של הגיטריסט תומאס יאנגבלוד, והשירה האופראית מלאת הרגש של קאן. כל זה, בשילוב עם עיבודים תזמורתיים עשירים וסאונד מפוצץ, יצרו אלבום שנגע בגדולה האמיתית של עולם המטאל המלודי.

הלהקה הוציאה מאז DVD בהופעה, One Cold Winter's Night, והופיעה, הרבה. ועכשיו מגיע סוף סוף האלבום החדש – Ghost Opera, והשאלה הנשאלת היא? האם הם הצליחו שוב, או שהפעם הם שמטו את הכדור? אז לדעתי התשובה היא בהחלט הראשונה, גם אם האלבום לא מגיע לשיאים של The Black Halo, הוא מהווה עוד אלבום מלודי קרוב לשלמות, גרנדיוזי, עשיר, כל מה שהלהקה נתנה בעבר.

אז קודם כל זה אלבום קונספט שוב, ועל מה הפעם? הפעם על זמרת אופרה צעירה שמתוקפת ונאנסת בדרכה לליל הבכורה הגדול שלה, היא נכנסת לטראומה, וכל לילה חושבת מה היה קורה אם אותו לילה היה קורה אחרת. סיפור קודר ואפל, וגם האלבום הוא כזה. הוא בהחלט גם העשיר ביותר שהוציאה הלהקה, כמעט כל השירים עטופים בעיבודים תזמרותיים בשרניים, זמרות אופרה, כלי הקשה, כל מה שניתן לעלות על הדעת.

כמה דברים שונים בו לעומת אלבומי העבר של הלהקה, הסאונד עדיין גרנדיוזי ומלוטש, אבל הוא נשמע קצת פחות מנופח, קצת יותר אורגני, וזה בעיקר מחמיא ללהקה. דבר שני הוא השילוב של תזמורת סימפונית בקנה המידה הגדול ביותר שידעה הלהקה עד היום, כמעט כל שיר כולל עיבוד תזמורתי עשיר.

והדבר השלישי – הלהקה גם משלבת מספר אלמנטים ממוזיקת עולם כזאת או אחרת, וזה מתחיל מהשיר הראשון – Rule The World. השיר בונה על נגינת כינור שנעה על הקו המזרחי/בלקני, וזה משולב בעוד כמה אלמנטים, הוא הולך ומתגבר ובקלות הופך להיות אחד השירים החזקים של הלהקה. דווקא שיר הנושא, שמגיע אחריו, מאבד קצת מהכוח שנותן השיר הפותח, זה שוב פאוור סימפוני עשיר אבל אין בו את האנרגיה של השיר הפותח. השיר הוא הסינגל הראשון מהאלבום, וזו בחירה מוזרה בעיני, בהחלט לא השיר החזק של האלבום. דווקא זה שאחריו – The Human Stain, משלב את המוטיבים הסימפונים .

ב The Black Halo בלט במיוחד הסינגל לשיר The Haunting, שיר קליט ומלודי שבו כיכבה סימון סימונס, סולנית להקת Epica, הרכב שבעצם נקרא על שם האלבום שלפני The Black Halo. הסינגל היווה כזו הצלחה, שההרכב עושה סוג של שידור חוזר בדמות השיר Blucher, שיר שקט יחסית, אפל וקודר שאין לו את הפוטנציאל הסינגלי שהיה ל The Haunting, אבל הוא עדיין טוב בזכות עצמו.

זמרת נוספת בשם אמנדה סמרוויל, ששרה בפרויקט Aina של סשה פאת', נותנת קולה למספר שירים נוספים, וגם היא עושה עבודה מצוינת, אבל יש גם תחושה שמידי פעם זה קצת יותר מידי. לטעמי הלהקה עושה את השירים הטובים ביותר שלה כשהיא מעלה הילוך, המתופף המעולה קיסי גרילו טוחן את הדאבל בס, והזמרות נשארות בצד, ושירים כמו Until Kingdom Come מ The Fourth Legacy, Forever מ Karma, ואפילו When The Lights Are Down מ The Black Halo הם דוגמאות מצוינות לכך.

הלהקה מורידה הילוך עוד יותר בשיר The Anthem, שבו אין לי דרך להתחמק מלשפוט אותו כשיר יורו-פופ לכל דבר, ברגעים כאלו אני קצת מאבד את האמון בלהקה, הם נותנים תחושה של להקת פופ שבדית, עם כל השירה המושלמת של קאן והעיבודים העשירים, זה פשוט מצוחצח מידי.

הלהקה עושה קאמבק כבד עם השיר המסיים, והטעם שנשאר לי בפה הוא חיובי, אבל גם מתקתק מידי לפרקים. אין ספק שמדובר באחת מלהקות הפאוור הסימפוני הטובות והמקצועיות ביותר שקיימות כיום, והאלבום הוא אלבום מטאל מלודי מלוטש ונעים מאד להאזנה, אבל יש גם תחושה שהם הלכו קצת יותר מידי רחוק הפעם. זה אלבום טוב, אבל הדאבל בסים והריפים החורשים נשמעים קצת פחות, זה לא הורס את האלבום, אבל אם זה יוקצן באלבום הבא, יש סיכוי שהנזק יהיה גדול מידי.