שמעתי את Kamelot לראשונה בגלגול הראשוני שלה, כהרכב פאוור אמריקאי שאותו הפיק Jim Morris, האיש שמפיק בין השאר כבר שנים את Iced Earth, ואני חייב לומר שהם שיעממו לי את התחת. האלבום Siege Perlious שהביא את הסולן הנורבגי Roy Khan להרכב כבר היה שיפור ניכר, אבל הם עדיין לא היו שם – זה הגיע עם האלבום שאחרי, The Fourth Legacy הוא עדיין בעיני אחד מאלבומי המטאל המלודים הטובים של ה 20 שנה האחרונות, והרבה מהקרדיט מגיע למפיקים Sacha Paeth ו Miro, שניהם מלהקת Heaven's Gate. שני המפיקים עיבו את הסאונד, הוסיפו קלידים, ונתנו ללהקה חיים חדשים בדמות להקת פאוור סימפונית עשירה ואיכותית שקפצה מעל ערימות של להקות אחרות בז'אנר, וזה המשיך באותה נוסחה בדיוק לשני אלבומים מעולים נוספים.

ואז הם התחילו לשעמם.

לא יודע, עוד אלבום ועוד אלבום, טובים, מלודים, אבל לא ממש מעניינים – סוג של נפילה שמבחינתי התחילה אחרי The Black Halo המבריק, אבל נראה שהלהקה חוזרת על אותה נוסחה ולא ממריאה מחדש. זה ש Khan עזב את ההרכב לפני כמעט שנתיים כבר סימן באופן כמעט ברור את מות ההרכב. אז הם גייסו סולן חדש – Tommy Karevik השבדי, ונחשו מה? הוא נשמע כמעט כמו תאום סיאמי של Roy Khan, אותה איכות מלודיות, אותו קולו מרגש, גם אם הוא קצת פחות דרמטי ותיאטרלי מ Khan מיודענו. אבל איך התוצאה?

אז כרגיל – מדובר באלבום מופק לעילא, מנוגן לעילא, השירה של Karevik היא ברמה הגבוהה ביותר של סולני מטאל מלודים, והשירים מרוויחים מנגינת הקלידים והעיבודים הסימפונים העשירים של Oliver Palotai, שמתפעל בין השאר את פרויקט המטאל הסימפוני Sons Of Seasons. מעבר לזה שיר הפתיחה הוא Kamelot קלאסי, מהשירים המבריקים כמו March Of Mephisto או Rule The World שפתחו אלבומי עבר, והוא מכיל גם שירה דמוית גראול של הסולנית Alicia White-Gluz מ The Agonist ושירה נשית מלודית של Elize Ryd מ Amaranthe. גם השיר שאחרי – Ashes To Ashes הוא יציאה מוצלחת, שיר כבד וקליט עם שירה מעולה של Karevik, וגראולים ברקע שמספק המפיק Paeth, כאן מדובר בדיוק בסוג של שיר שהייתי רוצה לשמוע מהלהקה, שיר – ולא פסקול סרט מלווה בדיסטורשן. אבל, וכאן מגיע חתיכת אבל מהסוג שנתקע בגרון – מרבית השירים שבאים אחריי נתקעים בדיוק באותה מחלה של מרבית אלבומי הלהקה האחרונים, שמבחינתי נפלו עמוק מידי למלכודת האופרת מטאל במקום פשוט להיות שירים טובים.

קחו שיר כמו Torn, שמכיל פזמון לא רע – אבל למה כל חלופת המקצבים? למה להעמיס כל כך הרבה קלידים ואפקטים כשלא צריך? וכדי להוסיף לעצבים הלהקה משליכה פנימה את Song For Jolee, סבבה – רציתם לכתוב שיר לאנג'לינה (לא ממש אבל תרשו לי) – סבבה, אבל מה שיעמום הקלידים הזה? מי נתן ל Abba להכנס לאלבום מטאל?. כמו שאמרתי, מחלה של אלבום מטאל שחושב שהוא אופרת מטאל, וכשזה קורה אחרי 2 אלבומים דומים – זה כבר מבאס. Veritas יכול היה להיות רגע חזק ללהקה, יופי של ריף, מקצב מטאלי סוחף, אבל למה היו צריכים את המקהלה הזו שגונבת את הפזמון? בחייאת, תנו ל Therion לעשות את מה שהם טובים בו, ותשארו הרכב יותר מטאלי. ועוד שאלה – למה הזמרת שנדחפת באמצע ל Bridge מיותר? אם הייתי רוצה לשמוע את הפסקול של "פנטום האופרה" הייתי פונה לפינה של אנדרו לויד וובר במדף. זה ממש מבאס, כי אחרי זה יש יופי של Harmony Lead עם קצה פולקי ימי-ביניים כזה, שמזכיר שמדובר בלהקה אדירה – אבל למה להרוס למה??

My Confession סובל ממחלה דומה, הוא מתחיל סוחף, וממשיך עם בית שמוריד את הקצב. בואו נוותר שנייה על זה שזה נשמע בדיוק כמו מאה שירים אחרים של הלהקה, וחסר ייחוד או Hook אמיתי, אבל למה לא לרוץ שנייה עם הפאוור שבמטאל שלכם? לתת מקצב מהיר עם דאבל בס בדוגמת שיר כמו Forever מהאלבום Karma? שיר הנושא נותן קצת תקווה, שיר שמתחיל מהיר וכבד, וגם הירידה בקצב בבתים לא הורסת אותו, תזכורת למה הלהקה הזו כל כך טובה, או לצערי – למה היא יכולה להיות כל כך טובה כשהיא עושה דברים נכון, כשהיא לא מעמיסה מידי, דוחפת יותר מידי מורכבות או שירה נשית מיותרת.

מצד שני – למה היה צריך את מקהלת הילדים הבכיינית באמצע? למה לעצור שיר באמצע התנופה?

אני אסכם – זה אלבום ראוי, אפילו טוב, Kamelot לא יודעים כבר לייצר אלבומים לא טובים, אבל בחייאת – תורידו קצת ממפלס הנפיחות, קצת פחות קלידים, קצת יותר מהירות – תנו קצת יותר מטאל בתוך המטאל הסימפוני שלכם, ואז אולי תחזירו לי את רמת האהבה שהייתה לי ללהקה בתקופת The Fourth Legacy.