1. War

למי שעוד לא יצא להכיר את להקת הפרוגסיב האלטרנטיבי הזו – Karnivool היא להקה שהוקמה בשנת 1997 בעיר פרת' שבאוסטרליה. עד לאלבום הזה הוציאה הלהקה, המורכבת מהסולן Ian Kenny, הגיטריסטים Drew Goddard ו-Mark Hosking, הבסיסט Jon Stockman והמתופף Steve Judd, שני מיני-אלבומים (Karnivool ב-1999 ו-Persona ב-2001) ושני אלבומים מלאים (Themata ב-2005 ו-Sound Awake ב-2009). שני האלבומים המלאים גרפו תשבחות רבות בעולם הרוק והמטאל, ו-Sound Awake אף זכה להגיע למקום השני במצעד האלבומים האוסטרלי "ARIA Charts". לעומת זאת, מי שכן הכיר את חבורת האוסטרלים המוכשרים הללו, כנראה לא ציפה למה שקורה באלבום השלישי של הלהקה, Asymmetry.

המון חששות עלו במעריצים של Karnivool, בעודם מחכים 4 שנים לאלבום הזה. אחרי סיבובי הופעות אינטנסיביים לרגל צאת האלבום Sound Awake, הלהקה לקחה הפסקה לטובת הלהקה השניה של הסולן Ian Kenny, Birds of Tokyo, ובמשך זמן רב לא היה ידוע מתי תוציא הלהקה את הרליס הבא שלה, וכאשר היא שחררה את השיר הראשון מהאלבום, The Refusal, היה חשש כבד מהפיכתה של הלהקה לעוד להקת Core טיפוסית, בעיקר בגלל הסקרימינג של הבסיסט Jon Stockman שמלווה את השיר לכל אורכו ונגיעות ה-Djent הקלות. אבל ברגע ששוחרר האלבום המלא, היה ברור לכל שהלהקה הזו, פשוט מאוד וברור מאוד – לא מסוגלת לאכזב את המעריצים שלה גם אם היא תנסה. הסאונד הייחודי של Karnivool, שנבנה בעיקר באלבום הקודם Sound awake וניתן למצוא בו השפעות מלהקות כמו Tool או Radiohead, חוזר בגדול גם באלבום הזה.

אני מאוד אוהב לחלק את האלבום הזה לשני חלקים – לפני ואחרי הרצועה הנושאת את שם האלבום – Asymmetry, בעיקר מפני שהחלק הראשון באלבום הוא הרבה יותר אינטנסיבי ובועט, בעוד החלק השני הוא יותר הרפתקני מוזיקלית. השירים Nachash, A.M. War ו-The Refusal הם ללא ספק השירים הכי ממיסי פנים, שוברי ביצים ומאיצי קצב לב באלבום הזה, בעוד שירים כמו We Are, Sky Machine ו-The Last Few הם שירים יותר אפים עם בילד אפ שמרים אותם גבוה גבוה ונועצים אותם בתודעה ובלב של המאזין גם יחד. לעזאזל, אפילו הרצועה Asymmetry האלקטרונית והרפטטיבית מהנה לשמיעה ומרטיטה את החושים, ו-Float השקט והאמביינטי מוסיף בעצמו לגיוון והורסטיליות של האלבום המופלא הזה.

האלבום בנוי מ-14 רצועות, מתוכן 4 רצועות מעבר אינסטרומנטליות ו-10 שירים, שכל אחד מהם בפנים עצמו הוא שיר מדהים, אבל משהו קורה באלבום הזה, משהו שקרה גם באלבום הקודם Sound Awake. לקראת הסוף האלבום מאבד את הכוח שלו, את האינטנסיביות שלו, את הניצוץ המיוחד הזה, ולי אישית, אחרי שהזעתי עם 11 השירים הראשונים באלבום, כבר נגמר הכוח לשמוע את השלושה האחרונים, וזה לא בגלל שהם לא שירים טובים, ואפילו להיפך, אבל במקום לתת את הבום הגדול בסוף האלבום, רבע השעה האחרונה שלו הביאה איתה ירידה לינארית של הריכוז שלי.

את האלבום Asymmetry ניתן לסכם בכך שהוא אלבום שכל חובב פרוגרסיב או אלטרנטיב מטאל חייב ומוכרח לשמוע (ורצוי גם לפני שהוא מתמסר בעיוורון מוחלט לאלבום החדש של Dream Theater הקרוי על שם הלהקה). התמכרות מובטחת, גם אם לקראת הסוף קצת מתעייפים.