Kataklysm – Goliath

ללכת קדימה. זה לא פשוט ללכת קדימה בימינו. בעולם שבו להקות מבטלות טורים על ימין ועל שמאל, בעולם שבו להקליט אלבום נהיה לוגיסטית פשוט יותר ולהקות יכולות לזרוק לחלל האויר אלבומים כמו זבל, קשה להגיע לאלבום הפאקינג 15 שלך ולהביא משהו באמת טוב, בטח כשהאלבום הקודם שלך היה פושר, בטח כשהרמה של המטאל עולה עם השנים עם נגנים מעולים מכל חור בעולם ובכל להקה עלומת שם.

אז איך נשארים רלוונטיים אחרי כל כך הרבה אלבומים? איך אחרי כל כך הרבה זמן עושים משהו טוב? ובכן, התשובה היא מאוד ניו אייג' אבל היא פשוטה: לנסות להיות הגירסא הכי טובה של עצמך וכמדומני שבאלבום הנ"ל קטקליזם הצליחו לעשות את זה לא רע בכלל.

ציטוט קצר על מלכים כלשהם פותח את האלבום כמיטב המסורת של קטקליזם לפתוח כל אלבום בציטוט מסרט, ודי מהר עוברים לריף מעניין ומושך עם עבודת דאבל-בסים רצינית. השיר נע בין ריפים, עבודת גיטרות שהולכת בין ניסור קטקליזמי-שגרתי למשהו קצת אווירתי ובעיקר קשה להתעלם מטחינת הדאבלים בתופים, שכן קטקליזם החליפו מתופף והנוכחי, ג'יימס פיין בא להראות שיש לו אנרגיה. מה יצא מזה? שיר קטקליזם שגרתי, דת' מטאל מודרני מעולה אם כי לא הכי מקורי בעולם.

השיר הבא הוא שיר הנושא של האלבום, שגם הוא לא בדיוק בא לחדש אבל פשוט מעולה. לא לוקח שבויים, גורם למאזין להאדבאנג מתבקש ועושה שמח בלב. Die as a King ממשיך את הקו עם עוד עבודת תופים מפגיזה, ריפים מנסרים שהולכים מדי פעם למקום המלודי (הפעם אפילו הרמוני, ואני סאקר של הרמוניות) ואני לא אגזים ואומר שחבל על התיאור. אם אתם רוצים לדעת מה זה האלבום הזה תשמעו את השיר הזה. הטוב באלבום.

Bringer of Vengeance נפתח עוד איכשהו רגוע ונבנה לאט יחסית ללהקה אבל ברגע שכולם נכנסים? עובר להיות שיר פוגו והאדבאנג חזק ומעולה. ומכאן לאן כבר הלהקה יכולה ללכת? ל-Combustion. האם הוא חידש משהו? לא. למעשה הדבר הראשון שעובר לי בראש כשאני שומע אותו זה שהוא נשמע בדיוק כמו מה שהם היו כותבים לפני 10 שנים וגם לפני 15 שנים. האם יש פה בשורה חדשה? בכלל לא. כמו שכתבתי קודם, הם פשוט הגירסא הכי טובה של עצמם.

בשיר הבא כבר קל יותר לשים לב לסאונד של הבס שמצליח כנראה לקחת את המקום הכי מכובד במיקס שאי פעם היה ללהקה. לא יודע אם זה הסאונד של הבס או שזה המיקס בלבד (שמאז ומתמיד עושה גיטריסט הלהקה) אבל באלבום הזה יש את המיקס הכי טוב שאי פעם היה ללהקה. עם זאת, אלוהים יודע איך הם לקחו את השיר עם השם הכי ארוך בעולם אבל לחן כל כך לא מרגש אלא פשוט אלימות טהורה. רק מה? קטקליזם קצת נופלים כאן לרף שהם הציבו לעצמם, כי אם אותו שיר היה מופיע בחומרים שלהם מסוף שנות ה-90 זה היה פורץ דרך ומדהים בכל קנה מידה, אבל היום? כבר פחות מרגש.

הלהקה מצליחה לחזור להפגיז עם The Redeemer המעולה ו-Heroes to Villains שמזכיר לנו שגם מאוריציו הסולן הוא מהניסים הרפואיים האלה, שהצרחות שלהם לא מתקלקלות גם אחרי המון שנים אינטנסיביות ואישית הוא לנצח יהיה אחד הסולנים האהובים עליי. השיר הוא שיר קטקליזם קלאסי שיכל להופיע בכל אלבום של הלהקה ולבלוט בו.

Gravestones and Coffins נפתח במין איטיות בסיסית כזאת שבכלל לא אופיינית ללהקה אבל ברגע שכולם נכנסים? שוב, קטקליזם בגרסה הכי טובה שלהם. שיר מעולה, סאונד מעולה, מינוס כמה נקודות על המקוריות. האלבום מסתיים עם The Sacrifice for Truth האיטי והמורכב יותר, שאשכרה יש בו ליד בס (מה שלא ממש קורה בלהקה הזאת) מעולה ומסתיים ב-fade out שכולל דאבלים מהירים, מה שדי מוזר… אבל מילא.

ניכר כי הגיע השלב לסכם. אז מה היה לנו כאן? קטקליזם מביאים את האלבום ה-15 שלהם שלא, לא מצליח לחדש כלום. מה הוא כן עושה? מחזיר את קטקליזם לגרסה המצוינת של עצמם עם שירים שיכלו להיות בכל אלבום שלהם בעבר, וככל שהם היו יותר בעבר הם היו בולטים יותר וטובים ביותר, אבל קטקליזם הם קורבן של כמה הם עצמם טובים ושל כמה המטאל התקדם ונהיה קיצוני יותר.

אחזור לשאלה שאני מרבה לשאול בסקירות – אם זה היה האלבום הראשון של הלהקה שאי פעם הייתי שומע, האם זה היה גורם לי לרצות לשמוע את השאר? התשובה היא שבהחלט כן. יש פה דת' מטאל מצוין שעושה לגמרי את העבודה, ואם זה האלבום הראשון של הלהקה שאי פעם שמעתם בהחלט רוצו לשמוע את השאר (הרשו לי להמליץ בעיקר על האלבומים מהעשור הראשון של שנות ה-2000).