Kataklysm – Heaven's Venom

יש להקות שמחפשות שינוי, או מנסות להתבגר עם השנים, ויש להקות שפשוט מנסות לרצוח את המאזינים בדרכים שונות. בתחילת דרכה, Kataklysm הקנדית עשתה כל שביכולתה כדי להלום במאזין עד שיהפוך כחול מבפנים ואדום מבחוץ, אך מאז שהוציאה את Epic ב-2001, היא חיפשה דרכים להשתפר ולהתעדכן, מה שהסתכם כמה הוצאות לאחר מכן עם In The Arms Of Devastation (מ-2006), שהוא אולי האלבום הכי טוב של הלהקה בכל הקריירה שלה. כמובן שהאלבום הנ"ל לא עצר את לוחמי הדת' מטאל לשחרר עוד שירים לעולם, להפך, Kataklysm הפכו כבר לסוג של מעצמה – לא בתחום הקטלני של Behemoth, וגם לא בזה המלודי של Arch Enemy, אלא בסגנון המהיר והלא מתפשר שהם בעצמם פיתחו עם השנים.

2008 הביא את האלבום Prevail, שכבש את העולם בסערה, והשליך עוד דלק למעגלי המוש-פיט האלימים בהופעות הלהקה, ולא רק זאת, אלא שגם ב-2009, חברי הלהקה מצאו זמן לשחרר אלבום תחת הפרוייקט Ex Deo, בו כשרונותיהם הלכו יד בחרב עם הקונספט של רומא העתיקה (למרות שבפועל היה מדובר בסוג של נפילה לטעמי). וזה מביא אותנו לשנה הנוכחית, ולאלבום העשירי במספר של Kataklysm. כנהוג אצל הלהקה, Heaven's Venom נפתח עם ציטוט מסרט, כשהפעם מדובר בנאום מעט ארוך וקורע לב, הלקוח מהסרט "רוקי בלבואה" של סילבסטר סטאלון (רוקי 6 כמדומני). בניגוד להפצצה רבתי של השיר הפותח את Prevail, יש לנו כאן כמה שניות להתאושש עם התופים והגיטרות, לפני שקולו הברוטאלי של Maurizio Iacono מבשר על הטבח שעומד להתחיל.

"A Soulless God" הוא לא אחד מהשירים המהירים של Kataklysm, אבל הוא מייצג היטב את סגנון הלהקה בשנים האחרונות – שירה אגרסיבית, הוקים קטלניים, בלאסט-ביטים מטורפים, ואפילו סולו שנותן לך כמה רגעי מנוחה. הקטע השני ממשיך באותו כיוון, עם כמה הלמות קרב (סטייל Cannibal Corpse רק פחות מלוכלך), ושירה מחוספסת במיוחד. Maurizio נשמע חד מתמיד – מצד אחד מרביץ למילים כמו שק אגרוף, ומצד שני, יורק אותם החוצה כמו חומצה ארסית. "Faith Made Of Shrapnel" כבר נשמע יותר טוב מ-2 קודמיו, עם פתיחה אכזרית, ותיפוף שקורע לך את המעיים ואז לוקח אותם לקפיצת באנג'י – זה מה שלמדנו לאהוב בשירי הלהקה. אבל מה, אורכו של השיר עומד על למעלה מ-5 דקות, וזה כבר מתחיל לעייף בשלב מסוים, למרות הניסיון להכניס עוד כמה צלילים מוכרים, או שירה של איזה שד מן השאול.

במספר 4 מגיע הלהיט של האלבום, ושיר שהתאהבתי בו מהרגע ששמעתי אותו לראשונה בהופעה. בדומה ל-"Let Them Burn" מ-2006, או "The Chains Of Power" מ-2008 (לצד שירים ותיקים יותר), "Push The Venom" הוא נושא הדגל של Heaven's Venom, עם פזמון קטלני שמתפרץ עליך כמו טנק, ריפים שלא תוכל להתנגד להם, ואגרסיה כמו שרק החבורה הקנדית יכולה לשחרר. מה חבל שהלהקה בחרה להתנסות במרבית האלבום, במקום להישאר על הנוסחה הזאת של להיטי פוגואים ובתי חולים. לא שהשירים כאן חלשים, אבל אם נוציא את הסאונד המוכר של הלהקה (אותו ניתן לשמוע במלוא ההדר ב-"Hail The Renegade"), נקבל מקבץ שירי דת' מטאל מהירים ולא ממצאים. לפחות הקנדים יודעים לנצל את כישרונם, בין אם זה הבסיסט Stephane Barbe, הגיטריסט JF Dagenais (שגם הפיק את האלבום) או המתופף Max Duhamel, שלא מנסים להעפיל אחד על השני, אלא רק להחמיא.

יש שירים עם קצת יותר מלודיה מאגרסיה (דוגמת "As The Wall Collapses") ויש שירים שבאים במטרה להשמיד בעוצמה ולתת בראש בחכמה (כמו "Numb And Intoxicated"), אך הלהקה בחרה גם להכניס השפעות אחרות, כמו למשל ב-"At The Edge Of The World" שנשמע לפרקים כאילו נכתב ע"י איזו להקה שבדית מאזור גוט'בורג, או מינימום פלוגה ויקינגית שהייתה במשבר. כך או כך, ההשפעה הנורדית מבצבצת לה בכל אחד משירי האלבום, כשלדעתי, האשם בדבר הוא Tue Madsen הדני שהיה אחראי על המיקס. לאחר 2 שירים נוספים, האלבום נגמר ואני נותרתי בשלולית מעט מעורפלת. נכון, מדובר בעוד הוצאה חזקה של Kataklysm, עם כמה שירים שישתלבו היטב במסכת העינויים של הלהקה, אבל, עם נטיית יתר לכיוון המתבגר, החבורה איבדה מעט את מה שהפך אותה למפלצת המרושעת שהיא – וזה משהו שאסור לה לעשות אם היא רוצה להמשיך לשלוט ביד חזקה ובזרוע שבורה. מבחינתי, האלבום הזה הוא נקודת מפנה, ורק העתיד יראה לנו באיזה כיוון הקנדים בחרו. מה שלא יהיה, אני יודע שבהופעות הם ימשיכו לכסח, ואני אמשיך להנות מכל רגע – בין אם מדמם, פצוע או מת.