1. Cut Me Down
  2. Underneath The Scars
  3. Focused to Destroy You
  4. The Way Back Home
  5. Stitches
  6. Defiant
  7. Icarus Falling
  8. When It’s Over

להקה זה קצת כמו חיי נישואין. אתה מוצא את עצמך תקוע עם אותם אנשים לאורך הרבה שנים, מוליד ילדים, עובד קשה, מנסה לעשות את המיטב. מי מכם שנשוי המון שנים יודע הרבה יותר טוב ממני שקצת קשה לשמור על גחלת התשוקה בוערת לאורך זמן, וזה מצריך הרבה עבודה והרבה רצון טוב. אתם משתנים ביחד, מתבגרים, מתרפקים על העבר אבל זוכרים שהעולם סביבכם משתנה ואתם איתו.

מה לעזאזל הקשר? ובכן, אחרי 29 שנות קיום מוציאים קטקליזם את הילד ה-14 שלהם. וזה לא קל. אחרי שבעשור הראשון הלהקה בילתה בלגבש את הזהות שלה, ואחרי שבעשור הראשון של המילניום החדש הוציאו קטקליזם את החומרים הכי טובים שלהם, העשור השני למילניום והשלישי של הלהקה היה קשה יותר. קטקליזם הראו שקצת קשה להם להשאיר את חדוות היצירה וליצור דברים מקוריים, והרבה מאוד שירים נשמעו די אותו דבר, או סתם חסרי מעוף.

אני? אני מעריץ שלהם מהתיכון, ממקם אותם כאחת משתי להקות בלבד שעוד לא זכיתי לראות בהופעה לפני שאני הולך לעולמי, ובתור מעריץ אני מחכה כבר הרבה זמן שהלהקה הזאת תחזור להעיף אותי כמו שהם עשו בעשור הקודם (וכן, אני יודע, אני נשמע בומר פיצוצים). אז ברשותכם (ובלעדיה. כבר עשיתי את זה עד שהגעתם לקרוא), בואו נראה האם ישנה בשורה חדשה באלבום הנ"ל.

פריטה חצי נקייה עם תופים בסגנון מארש על סנייר פותחת את האלבום עם איזשהי התגברות ברקע, הכנה טובה לדבר הצפוי, גראול בשרני של מאוריציו יאקונו עם ריף מנסר ברקע ומקצב מיד-טמפו די שמח אבל עדיין כבד. דרך מכובדת להתחיל אלבום. השיר ממשיך עם בלאסטים ופריטות טרמולו ולמען האמת, פשוט נשמע כמו שיר ממוצע של הלהקה – כבד, אגרסיבי וכועס, אבל עדיין חסר לי המעוף.

Cut me down גם לא מצליח להביא חידוש כלשהו, ולעומתו, Underneath the scars מביא קצת אופי שהיה חסר לאלבום עד כה. השיר מתחיל בריף דג'נטי משהו, ומתחלף מהר לבריף מקפיף, וממנו רץ לריף מוש פיט קלאסי, ונשמע שכאן הלהקה הצליחה סופסוף להוציא את התותחים הכבדים של העידן המודרני במטאל. בהמשך השיר הלהקה מוצאת מקום להירגע עם פזמון דווקא איטי יותר ומלודי, והנה לכם שיר עם אופי שיודע להביא את הטוב מרוב העולמות.

עכשיו, הרשו לי לדבר בכנות (ולחסוך לכם חפירות) ולהגיד שגם ארבעת השירים הבאים באלבום נשמעים פשוט אותו דבר. שלא תטעו, אני מדבר איתכם על שירים אגרסיביים, כבדים, מבוצעים היטב, ועם זאת הם לא מביאים שום דבר שלא שמענו משני האלבומים הקודמים של הלהקה. וזה מתסכל.

ואז משום מקום מגיע Icarus falling שמתחיל בפריטה אקוסטית עם דיסטורשן ברקע ותופים קצביים, מרגיש שנבנה נכון כשלאט לאט נוספים דאבל בסים (מתי אתם עשיתם דאבל בסים על גיטרה בלי דיסטורשן בפעם האחרונה?). השיר עובר לריף מיד טמפו סבלני יותר ולשם שינוי הלהקה עושה שיר שטיפטיפה יותר לוקח את הזמן שלו. אציין כי השינוי המרענן הזה סופסוף מביא שיר שיש בו קצת יותר ייחודיות לעומת שאר האלבום, וטוב שכך.

When It’s over ממשיך את הקו של קודמו באופן ישיר, ואולי ישיר מדי, וקצת תמוה בעיניי למה הלהקה בחרה לשים את 2 השירים הכי איטיים באלבום דווקא בסופו, ולא במהלך האלבום, לפחות כדי ליצור איזשהי תנועה ברצף ההשמעה שלו.

לסיכום, אם זורם לכם ברקע דת' מטאל מודרני, מהוקצע ועצבני, האלבום הזה בשבילכם בהחלט. אם חיפשתם איזשהי בשורה חדשה ספציפית מהלהקה הזאת, כנראה שלא תמצאו אותה, ואני מודה שזה ממש מאכזב אותי, בתור מעריץ ותיק. ושלא תטעו, השירים בפני עצמם, במנותק מההיסטוריה של הלהקה, הם מצוינים, אבל אני biased עם עודף נוסטלגיה בדם.