Kataklysm – Waiting For The End to Come

קנדה, קנדה הצרפתית. כנראה שאם הייתי כתב אמריקאי פטריוט במיוחד, הייתי מתחיל ומסיים את הסקירה במילים האלו. כל כך הרבה הומור על הקנדים וגם איבה יש נגדם. מה כבר הם הוציאו והביאו?

אז במטאל – יש לנו כמובן את Annihilator, Anvil, Devin townsend , Sword הוותיקים, Rush חלוצי הפרוג, Razor בתחום הת'ראש, Voivod ועוד (לא הרבה..). במדינה עצומה כמו קנדה, ע"פ וויקיפדיה ו Metal Archives יש בסה"כ כ 20 להקות מטאל שאינן קיקיוניות או שמנגנות במחסן מעופש (סטטיסטיקה קצת בעייתית…). מבין 20 הלהקות, יש להקה אחת שמתבלטת מעל כולם והצליחה ליצור לעצמה מעמד של כבוד בין ענקי דת' המגיעים ממעצמות כמו ארה"ב, שוודיה וכד'. Kataklysm קיימים מ 1991, פעם בשנתיים מוציאים אלבום (הספק לא רע בכלל) וכעת, בסוף 2013 הם הוציאו את אלבומם האחרון Waiting For The End to Come שיצא ב Nuclear Blast.

האלבום יצא במספר גרסאות, כאשר בגרסת הדיגיפק בנוסף ל 11 השירים יש גם קאבר ל The American Way של Sacred Reich האמריקאים, בחירה מעניינת מאוד לטעמי לאור האמרה הפוליטית החזקה של השיר והעובדה שהוא מבוצע ע"י להקה קנדית. אבל את זה נוכל לברר רק עם נשוחח עם אחד מחברי הלהקה. ההוצאה עצמה עוצבה ע"י Peter sallai שעבד עם Sabaton, Carve ועוד. לגרסת הדיגיפק תרם מכשרונו לא אחר מאשר אלירן קנטור אשר ממשיך לייצג את מדינתו הקטנה בעולם המטאל. הסאונד כמו תמיד חד מאוד, ברור אבל לטעמי חסר עומק ואולי אף אטום או טכני מדי.

אחרי אלבום ביננוני למדי שיצא ב 2010, הלהקה חוזרת עם אלבום שכבר עם עטיפתו מרגישים שינוי מסוים. איור אפל, תבליט בשחור לבן שמראה עולם חרב, שברים והריסות מבעד למשהו שנראה כמו מעיין כוכב מחומש. הלהקה לחלוטין לא פונה לסממנים שטניים אלה פשוט מחברת את הקו הכללי של הליריקה (ואתם יכולים להווכח בכך ע"פ שמות השירים) עם שם האלבום ושם הלהקה, או בקיצור – אלבום שאומר מילה אחת: סוף, נקודה, כלום, נאדה. לא פסיק, לא סימן קריאה, גרש או מקף. פשוט מאוד – קץ.

ועכשיו, אחרי הקדמה מתפלספת, אתייחס לאלבום עצמו. אחרי כמה וכמה האזנות שהיו בבחינת לתת לו צ'אנס – מדובר באלבום בינוני ומטה. הליריקה פשוטה ופשטנית, סגנון הכתיבה מזכיר יותר כתיבה של להקת גראז'ים או שפשוט הליריקה נכתבה בשפת האם ותורגמה מילולית לאנגלית. הייתי מצפה קצת יותר ללהקה בסדר גודל שלהם. הסאונד כמו שציינתי אטום ועמום.

למרות שבשירים עצמם מרגישים את הכוח ואת האגרסיות יש משהו מאוד אנמי או שבלוני בשירים, מבנה קבוע שכמובן יוצר שעמום: סוג של אינטרו – מוסיקלי או איזה רפרנס מסרט או סדרה, כניסה של ריף עצבני מלווה בתיפוף מהיר מבוסס על דאבלים קבועים ואחרי דקה שתיים שבירה שבאה לידי ביטוי בצורת סולו או שינוי הריף לכמה שניות וחוזר חלילה. חשבתי לתומי שהלהקה תנסה להציל את האלבום עם הקאבר שציינתי בהתחלה, אבל גם כאן – נפילה. הביצוע מכני, כל הייחוד של השיר הולך לאיבוד. אני לא יודע אם זה פשוט שיר שלא יושב טוב על כל להקה או שפשוט הביצוע שלו לא טוב.

מטעמי כבוד ללהקה ולמעריציה בחרתי שלא להתייחס באופן פרטני לשירים וכמובן לליריקה המביכה משהו, אבל עם זאת אסכם זאת כך. במקום לייצר אלבומים בקצב ובין לבין לעשות טורים ברחבי העולם כדי לתמוך באלבומים החדשים שיוצאים בקצב מהיר (כנראה ע"פ דרישת חברות התקליטים) הייתי מייעץ לחברה לקחת חופש, להנות מקנדה המלהיבה ורגע לפני שהם דוחפים לעצמם קרן של אייל קורא לתחת מרוב שעמום – אז שיבואו ויעבדו על אלבום חדש.