Ken Hensley – Blood On The Highway

קן הנסלי מהווה את אחת הדמויות החשובות בעולם הרוק הכבד הקלאסי – גיטריסט, קלידן, מלחין ויוצר עצמאי, שהתפרסם בעיקר בשל עבודתו ארוכת השנים עם אחת מלהקות הדגל של ההבי מטאל הקלאסי בבריטניה, Uriah Heep. לאחר שנים של עבודה עם הלהקה, וכמה אלבומי סולו, הנסלי נעלם. לבסוף לאחר כמה הופעות איחוד עם Uriah Heep, הנסלי חזר לסצנת הרוק עם פרויקט מסקרן – אופרת רוק חצי אוטוביוגרפית בשם Blood On The Highway. הסיפור מוכר למדי – בחור חביב שחולם להיות כוכב רוק, מקבל הזדמנות להגשים את חלומו, בשביל לגלות שלא כל הנוצץ הוא זהב.

קודם כל, הבהרה חשובה – האלבום מיועד אך ורק לחובבי הבי מטאל קלאסי, כזה שגובל ברוקנ'רול קליט. אבל כמו שנאמר הרבה פעמים, אל תשפוט ספר לפי העטיפה שלו – Blood On The Highway הוא אלבום הארד רוק טוב מאד, עם כמה לחנים שגובלים בהבי מטאל, ובשביל למצוא אותם, צריך לצאת מהמחשבה שמטאל זה רק מה שנעטף בשכבות סמיכות של דיסטורשן.

את האלבום הקליט הנסלי עם הרכב לא מוכר במיוחד, אבל מקצועי להפליא – מדויק, עושה את עבודתו נאמנה. אף נגן לא מתבלט במיוחד מעל האחרים – כולם שם בשביל לספק מוצר מהודק ומהוקצע. הנסלי עצמו לא מתפרע על הקלידים יותר מדי (כפי שאולי היה מצופה מקלידן שמקליט אלבום סולו), אלא מוכיח את עצמו (שוב) כיוצר מעולה: לחנים חזקים שזורים ברוב האלבום, הפקה נקייה, וקונספט מעניין.

משהו חשוב לגבי הקונספט של האלבום – הוא אמנם מוגדר באופרת רוק, אבל הוא יותר אלבום קונספט מאשר אופרת רוק. לא תמצאו פה את המאפיינים המוכרים של אופרת רוק (לחנים שקשורים אחד לשני, תיאטרליות) מבחינה מוזיקלית, אבל העובדה שיש סיפור מסגרת ברור במיוחד, וכל שיר ממשיך את השני בקו כרונולוגי, מוציא את האלבום הזה מנישה של "עוד אלבום קונספט" – האלבום הזה מורכב קצת יותר מרוב יצירות הקונספט המוכרות, והוא מהלך על הקו הדק. בכל מקרה, איך שלא נגדיר את האלבום, הוא טוב מאד.

בין האורחים שמנדבים את קולם לאלבום נוכל למצוא את גלן היוז (לשעבר סולן Deep Purple ו-Black Sabbath), יורן לנדה, וג'ון לאוטון (Uriah Heep). כולם מרביצים ביצועים חזקים, עומדים ברמה הגבוהה שמציג האלבום. האלבום נפתח בשני שירי רוק קלאסיים, המנוני אצטדיון סוחפים, והשינוי מגיע בשיר הרביעי "You've Got It", שמתהדר בבתים אגרסיביים יותר, ופזמון חזק, שגורם לך לרצות להרים את הבחורה שלידך על הכתפיים, ולחכות שהיא תעיף את החולצה שלה באוויר, כתרנגולת ביום כיפור.

השיר הבא, "It Won't Last", מתחיל עם גניבה מוזיקלית חביבה מפינק פלויד, שיכולה להתפרש גם במחווה, שכן מדובר באלבום שמדבר על השנים הקסמות הללו, שנות השבעים. למרות הגניבה/מחווה, השיר מתפתח בצורה מעניינת – מהלך על הגבול שבין להיט רדיו חביב לבין יצירת רוק מורכבת, על גבול הפרוג העדין.
ובכלל – זה המאפיין הבולט של האלבום – הנסלי יכול היה בקלות להפוך את האלבום למשהו מורכב הרבה יותר, יצירה שגובלת בפרוגרסיב פשוט, אבל הוא עוצר את עצמו, ולדעתי – בחכמה.

הוא משאיר את האלבום באזור ההארד רוק הקלאסי, עם כמה יציאות פופ מובהקות בשביל האיזון (לא תמיד השירים הרכים יותר עומדים בשורה אחת עם שאר השירים באלבום, אבל הם תמיד מגיעים לאחר שיר מעולה, או לפניו). אפשר לציין לטובה את "Okay", שהוא עוד המנון רוק מעולה, עם ניחוח Deep Purple חזק שמרחף מסביבו, ואת שיר הסיום של האלבום "The Last Dance", שמתהדר בתזמורת מלווה, וביצוע חזק במיוחד של גלן היוז. שוב, יש בשיר מאפיינים בולטים של פינק פלויד, בעיקר בסולו הגיטרה המסיים, אבל למי אכפת – שיר מעולה.

בכל מקרה, איך שלא מסתכלים על האלבום, מדובר ביצירה מעניינת וטובה – עם הסאונד המעולה, הלחנים החזקים, ההפקה המושקעת שעומדת בכל סטנדרט גבוה (והנסלי הפיק את האלבום הזה כמעט לבד), האלבום הזה מסמן את חזרתו לפעילות מבורכת של אחד מהיוצרים החשובים בהיסטוריה של הרוק הכבד.