Kessef – The Meaning of Stam

אפשר לומר שהיה משהו די צנוע באופי של מועדון הקורו ז"ל בתל-אביב, שסגר את שעריו ממש לאחרונה. אינספור להקות פאנק התחילו בו את דרכן והמשיכו להתקיים בו, על גלגוליו השונים בעבר, והיו גם לא מעט להקות מטאל כמותן. בעיני רבים יש מעין ז'אנר כזה שהתפתח המועדון וסביב דומיו, כגון הלבונטין 7 הגדול ממנו במעט, של להקות קיצוניות במיוחד מכל התחומים. בפינות הרועשות האלו אף פעם לא משעמם, והן הצמיחו להקות חשובות כגון Sonne Adam, Dukatalon ו-Dim Aura שעשו חיל בחו"ל, כל אחת ברמתה, והפיצו את המטאל הכי שחור ואפל שיש לארצנו הקטנה להציע. מי שמגיע לא מוכן לערבי הופעות כאלו יכול לעתים להירתע אבל למעשה יש שם עולם ומלואו.

באותה חבורה תוכלו למצוא את Ke$$ef (להלן: "כסף"), להקה המלווה אותנו מזה כשנתיים ובה תוכלו לזהות על הצרחות והגיטרה את שאול פולק, איש Achzavoth לשעבר(שגם פרחו להם בפטפון בעשור הקודם ונחשבים עד היום לאגדה מקומית) כשאת הגיטרה השניה מנסרת פלג(לשעבר ועדת קישוט, לנצקרון, אוטורוסיה) כשאת הלהקה משלימים גיל בן-יעקב על הבס, שהרקורד המגוון שלו חושף במובן מסוים את שילוב העולמות של להקתו הנוכחית – הוא זכור לטובה מ-Eternal Gray הקונבנציונלית יחסית, וכעת במקביל גם מלהקת הנויז Verminn, בה הוא חבר יחד עם המתופף רועי חן וביחד עם הרקע של שאר חברי ההרכב התוצר הסופי מאתגר ומעניין פה אחד. "כסף" מתאפיינת בסלאדג' מלוכלך, ובו מצד אחד רעשים שמותחים את גבול השמיעה שלנו, לבין שירים ומלודיות שכמעט ותוכלו לכנותם קליטים. העניין הוא, שגם מה שקליט באלבום The Meaning of Stam (כך במקור) הם החלקים האיטיים יותר, דום מטאל ממש, כך שהמוצר שאתם מקבלים הוא קשה מאוד לעיכול ומומלץ לאמיצים בלבד.

השירים הפותחים "And the Name of This Land Is Hell" ואחריו "An End Fit for a Louse" מציגים את הצד המלוכלך יותר. עם קצת מאמץ תוכלו לזהות ריפים ואלו ייקחו אתכם למחוזות רחוקים. הם די אלימים ומבולגנים, מה שעומד בניגוד יפה לליווי בגיטרות, שעד כמה שהוא פשוט, הוא דומיננטי, בסלאדג' כמו בסלאדג', ובכך הוא אפקטיבי מאוד. הסגנון הזה מצליח לתפוס את תשומת הלב ככל שיש בו יותר קצב (ושימו לב ל-"Cold as Your Fucking Thoughts"), כאשר בשאר הזמן, ההפקה הביתית נותנת את אותותיה. הלהקות בז'אנר הזה לא מנסות לעשות רושם על אף אחד – זה בסדר גמור וזה די מתאים למה שהן מנסות לייצג, אבל בכל מקום שיש בו הפגנה של מהירות, למשל, אנחנו מתקרבים טיפה לבלאק מטאל והולכים לאיבוד. "כסף" היא חבורה מוכשרת מאוד עם הבנה מצוינת של המחוזות הנידחים בז'אנר ומעבר לו, וקצת כיוון כללי או סדר היו עושים עמה חסד לדעתי.

מה שאהבתי הרבה יותר ביצירה של "כסף" הם הרגעים בהם החבר'ה לוקחים את הזמן ולא ממהרים להפציץ את אוזנינו ברעש. שירים כמו "Solipsist Noise" האמנותי או "I Didn't Have a Single Thought My Entire Life" הסוחף מדגימים זאת בקלות. הצעד הזה אחורה מקרב את הלהקה לדום מטאל בדרך זו או אחרת, וגם אם זה לא משהו יוצא דופן עבור להקת סלאדג', זה מוסיף יותר ממה שניתן לחשוב. המחוזות האלו של רוק קלאסי עם עוד קצת דיסטורשן יוצרים שילוב טוב, אווירתי ומדויק. קחו את "You Are My Napoleon" למשל, קטע אינסטרומנטלי עשיר שמשלב בין כל העולמות בצורה יוצאת מן הכלל. כמוהו גם "I'm Afraid of Everything" שהוא השיר הארוך באלבום ובו הלהקה לוקחת את הזמן, מה שהופך אותו לדוגמא מובהקת שמראה לנו איך זה עובד ונשמע נכון. גם תפקידי השירה הולמים הרבה יותר בנסיבות האלו, יותר מאשר בחלק הראשון של האלבום, שם זה פשוט נשמע מבולגן מדי, בעיניי לפחות.

האלבום מסתיים באופן סמלי עם שיר בשם "The Worst". שלא יהיה לכם ספק, "כסף" היא להקה ברמה גבוהה ביותר אבל המוצר שהיא מספקת הוא בהתאם ובפירוש לא לכל אחד. היתרון שלה הוא בכך ששיריה גולמיים ולא מעובדים ובדיוק מזה היא מנסה ומצליחה להיבנות. האלבום שלפניכם הוא אוסף הגיגים בלי רעיון מסדר, ולכן קשה להתמצא בו, אבל של דבר הרגעים הקליטים שבו ידבקו אליכם ומי שזו כוס התה שלו ייהנה מאוד. מסתבר שלמונח "שינויי מקצב" יש עוד כמה משמעויות מעבר לזו שמייחסות לו Meshuggah ודומותיה, ואצל "כסף" תוכלו להיווכח בשילוב מרתק בין הכאוטי ביותר לבין המתון, האיטי והמיוסר.