Key of the Moment – The Switch

זה כבר הסיבוב השני שלי עם Key of the Moment – לאחר ה-EP הראשון שלהם שתפס את תשומת ליבי, כעת קיבלתי את ה"ריל דיל" – אלבום באורך מלא לאחת הלהקות שבאמת חיכיתי שיוציאו אלבום כבר. ההרכב הוא הבייבי של עדן רבין (Right on Time, ולשעבר הקלידן של Orphaned Land) שבזמנו אסף סביבו כמה יוצאי בית ספר "רימון" על מנת ליצור מוזיקה שהיא אמנם מטאל, אבל שואבת ממוזיקה קלאסית, ג'אז, פופ ועוד ועוד. אם בעבר הם הגדירו את עצמם כ"פרוג מטאל גותי", היום הם כבר רחוקים מההגדרה הזו (דבר טוב לדעתי) אם כי כל הנסיון האובסיסיבי של להקות להגדיר וליצור סגנונות חדשים שיהיו "הדבר הבא" – כבר לא באמת רלוונטי, ולכן אסתפק בלהגדיר אותם כ"מטאל נחמד לאוזן" ואפרט בהמשך.

המפגש השני שלי איתם, אחרי תקופה ארוכה של המתנה בצללים ללא חדשות מצידם, היה בפסטיבל ProgStage בשנה שעברה. הם עלו שניה לפני הלהקות מחו"ל, ספוט די בעייתי מכיוון שכל העיניים כבר מופנות לבמה, והקהל לא סבלני במיוחד. ועדיין, מה שקרה שם היה פשוט קסם – למרות שהחומר היה חדש לרוב האוזניים בקהל ראיתי הרבה אנשים מתקדמים לבמה, עוטים פרצופים של "וואו מה זה", ובלב שלם אני יכולה לומר שמבין הלהקות הישראליות – Key of the Moment היתה האס המנצח. העוצמה האדירה שהיתה בקול של איריס סטרנברג, בחורה קטנה עם קול גדול מהחיים, הנגנים המבצעים (רבין עצמו, יונתן מימון – אחד הבסיסטים הטובים בסצינה, והגיטריסט אלון תמיר) שמצד אחד שברו את הבמה באנרגיות ומצד שני שמרו על דיוק מופתי, הופעות אורח של אייל עמיר ורע לבנה מ- RnL (הרכב נהדר בזכות עצמו) שתיבלו את ההופעה, ובעיקר החומר, שהיה כל כך קל להתחבר אליו ועם זאת הוגש בצורה פשוט נהדרת. כל זה השאיר אותי עם סקרנות גדולה לדעת איך האלבום שלהם הולך להשמע.

אך בניגוד להופעה, שם הדיסטורשנים צרחו והשירה היתה נושכת, האלבום דווקא משרה תחושה מאוד "פופית" למרות שאין ספק שהוא נכלל בנישה של המטאל, אולי בגלל אופי השירה או המוטיבים שחוזרים על עצמם לאורך האלבום והופכים אותו לקליט מאוד מהר. שירים כמו "The Switch" ו- “Thank You” קלים לזכירה ויש בהם משהו נוסחאתי שעובד טוב – עדיין אפשר לקרוא לזה מטאל ויש שם הרבה גיטרות מנסרות, אבל מצד שני גם אוכלוסיה שנרתעת מ"כל הרעש הזה" יכולה להתחבר לאלבום ולהנות ממנו. עושה רושם שהלהקה מנסה למצוא לה נישה מאוד "פרווה" במובן הטוב של המילה – לא באיזורים הכבדים או המסובכים של הפרוג מטאל ומצד שני, הם רחוקים מלהיות להיטי גלגל"צ. ביחד עם להקות דוגמת R&L הם תופסים את הנישה של להקה נחמדה שלא מאיימת על המאזין שלא רגיל לסגנון או למטאל בכלל. במובן השיווקי זה כמובן נהדר, אבל הם גם מאוד נזהרים שלא ליפול למלכודת ההתמסחרות הקלאסית רק על מנת לקבל עוד קצת פריים טיים, ועדיין שומרים על קו אחיד שמאפיין אותם וייחודי להם – ועדיין יש כאן רעיונות מוזיקליים מורכבים שעשויים לעניין גם את אניני הטעם וחובבי הפרוג רוק.

"Rage" פוגש אותנו בקטעים מהירים ומתוחים – כשמו כן הוא, סוער ועוצמתי. הכלים יודעים מתי לתת לזמרת את הבמה ומתי להכנס בשיא הכוח. פתיחה מצויינת, אם כי השירה יכלה להיות יותר רעה וכועסת, והשימוש החוזר במילים "cunts" ו- “motherfuckers” מעט ברור מאליו לטעמי. ההפוגה בשיר רק מדגישה את המתח שלו ואת סטרנברג כזמרת מצויינת. בניגוד לאלבומים אחרים, כאן דווקא שיר הנושא "The Switch" באמת מהווה נקודה משמעותית באלבום, הן במילים הכאוטיות שבהן מצאתי את הלבטים של היוצר כנגד עצמו והרבה דו-פרצופיות, והן בעובדה שהוא מאוד מאוד קליט, וסביר להניח הראשון שייתקע למאזין בראש. הבתים מעט מתקתקים אבל הפזמון, יש בו המון אמירה וכוח. ב-"The Angel" מקבלים בוסט של מתיקות, אך למרות הקיטש עדיין יש כאן לא מעט מתח וגיטרות שתומכות מאחור והן מייצרות בדיוק את הספייס הנכון על מנת שזה יעבוד. אם כבר מתיקות, הבלדה “That’s You” היא שיא של סוכר, שירה עדינה, מילים פשוטות ונוגעות – שיר אהבה לכל דבר ועניין, ללא טוויסט בכלל, וזה כל כך יפה! במיוחד כשהכלים מתפרצים לסולו והלב שלי מתפוצץ מאושר.

אני חושבת שיהיה נכון להכתיר את “Thanks” (השיר היחיד שגם שוחרר לו קליפ) בתור האס של האלבום. זה שיר שיכול לעבוד טוב גם בתחנות הרדיו וגם בתקלוט מטאל. המלודיה טובה, המילים יושבות כמו שצריך על הלחן, הוא מאוד קליט ומאוד נכון מבחינת הבניה שלו, קלאסי לאוהבי הפרוג רוק ומספיק פופי כדי ליצור נקודות חיבור למאזינים מסגנונות אחרים. "Heat of the Night" הוא קאבר ל- “Heat of the Day” של Pat Metheny והוא המקום שאליו מתנקזות היכולות של הנגנים שנשמרו על אש נמוכה עד עכשיו על מנת לתת מספיק מקום לשירה ו- "Meaningless" ממשיך את הקו הזה, שעמוס בפרוג. עדיין קשה להתעלות על המקור, המטורף בזכות עצמו – אבל זו הפוגה טובה שמביאה טוויסט מעניין לאלבום. "The Tale of K&L" שנכתב והולחן ע"י לי רבין נותן אווירה שונה במקצת שמתכתבת מצויין עם הקו המנחה של עדן רבין, אבל הקולות התזזיתיים ברקע, שינויי המלודיה והריח האוריינטלי המאוד עדין, עובדים כאן מאוד טוב וזה אחד השירים המוצלחים לטעמי.

קטעי האינסטרומנטל ("Autumn", “Spring”, “Winter” ו- “Summer”) יפים ומלנכוליים. קטעי הנגינה, במיוחד אלו של רבין עצמו מצויינים ועוזרים להשרות את האווירה ללא התבלגנות מיותרת ונסיון להרשים, והם מציירים את הסצנה עבור השיר שבא לאחריהם. לאורך האלבום יש תיאום מושלם בין הכלים לשירה כשמה שנמצא לנגד עיני הלהקה היא השורה התחתונה של השיר. כך, למרות שיש סולואים או אינסטרומנטל הם מצליחים להתחמק מקלישאות נוסח "בואו תראו איזה נגנים טובים אנחנו" ונשארים נקיים ממניירות מיותרות וזה ראוי להערכה, במיוחד כשלנגנים אכן יש הרבה מה להראות.

הדבר הכמעט יחיד שלא אהבתי באלבום הוא התחושה המציקה של אווירת "חאפריות" כללית שאופפת אותו. מה שעוד יותר מעצבן, זו העובדה שזה גם מה שהפריע לי ב- EP שלהם, והייתי מצפה שמשהו ישתנה מאז. החל משמות השירים שיכלו לקבל טייטלים טובים יותר, דרך הארטוורק הפשוט מדי (צילום סתמי של בחורה בעטיפה, רקע של שקיעה בנאלית וכמה תמונות מפוזרות של חברי ההרכב), הקליפ ל- "Thank You" שנראה כאילו שוחרר בשלהי האייטיז, וכלה במיקס – שהציק לי במיוחד, משום שאני לא מרגישה שהביצועים היפים מקבלים את הסאונד הנכון להם, ויש יותר מדי מקרים בהם אני מרגישה שדברים הולכים לאיבוד כאן, ורק בגלל שלא הושקעה בהם מספיק עבודה או מחשבה. אם זו היתה כל להקה אחרת הייתי סלחנית יותר, אך כשמדובר בלהקה ותיקה, שכבר מיצבה את עצמה עמוק מספיק בז'אנר – הייתי מצפה שהם יתנו דוגמה לאחרות, גם כשמדובר בפרטים הקטנים והכביכול שוליים. מבט מהיר בקרדיטים גם שופך אור על העניין – הרבה אנשים ששם משפחתם הוא "רבין" מעורבים בדבר, והבחירה באולפן בו נעשה המאסטר נראית כאילו נעשתה "על הדרך". עושה רושם שרבין פנה לעזרת חברים ומשפחה על חשבון המקצועיות והתוצר הסופי, וזה חבל.

למרות הביקורת אל תטעו, כי בסופו של יום, המכלול טוב – מי שהכיר ואהב את הלהקה בעבר, יהנה גם הפעם. מי שלא הכיר, בוודאי יתחבר לזה בקלות. על הבמה הם מוכיחים שליטה מושלמת והאנרגיה בשמיים, והשירים עצמם נעימים להאזנה כמעט בכל מצב רוח. זה היה עשוי להיות מתכון מנצח לו רק אותה אנרגיה היתה זורמת גם כאן, ולדעתי הנקודה החלשה של האלבום היא הסאונד שלא מעביר אותה כמו שצריך. עדיין, The Switch הוא אלבום ששווה להקשיב לו (בוודאי למי שאוזנו מפונקת פחות משלי) משום שיש לו עמוד שדרה מאוד ברור וזה החוזק הגדול של Key of the Moment – שיודעים בדיוק מה הם רוצים מהמאזין שלהם ויודעים לכוון אותו לשם בדיוק מושלם.