Kill The Romance – Take Another Life
- I'm Alive
- Prey
- Ghost White Coma
- Inner Cell
- Trespasser
- Friend
- Pulse of Negative
- Breath
- Worldwide Destruction
- My Sweetest Enemy
- Dark Filth Water
לפי השם בלבד, הייתם מצפים מ-Kill The Romance להיות להקת אימוקור שחבריה מתוסכלים מינית, אך זאת תהיה טעות מרה, שכן הם בעצם להקת דת' מלודי שלא נראה כי חבריה סובלים מבעיות בחיי המין. הלהקה הוקמה בפינלנד בשנת 2004 מהאפר של להקה קודמת, Drowned In Life, בה ניגנו ארבעה מחברי הלהקה האבי מטאל מלודי קרוב לשש שנים. בשלב מסויים כנראה שחברי הלהקה רצו לעשות מוזיקה יותר אגרסיבית וכבדה, וכך נוצרה Kill The Romance. לאחר שנתיים בסצנת האנדרגראונד הפינית ו-3 אלבומי EP, פרצה לאחרונה הלהקה לתודעת עולם המטאל עם אלבומה הראשון, Take Another Life.
Kill The Romance מנגנים דת' מלודי לפי הספר – ריפים מהירים וחותכים, גיטרות בהרמוניה, תיפוף משתנה בהתאם לריפים השונים וסולן שמסוגל לצרוח ולשיר נקי לפרקים. לכאורה, שום דבר מיוחד שלא שמענו עשרות אם לא מאות פעמים בעבר, הן מארץ מוצאה של הלהקה או משכנתה השוודית. אך ל-KTR (מעתה נשתמש בקיצור זה) יש משהו מיוחד: קשה במיוחד להגדיר את זה או להצביע על סיבה אפשרית שתסביר את התופעה, אבל למוזיקה של הלהקה מצורפת מן אגרסיביות בלתי מוסברת (אולי בכל זאת מדובר באותו תסכול מיני שהוזכר בפסקה הקודמת?), שלא יצא לי לשמוע בהרבה להקות בסגנון. בין אם מדובר בסולן שבכל סוגי הקולות והסגנונות שלו עושה עבודה מעולה בשילוב השירה למוזיקה והופך את השניים לבלתי נפרדים, או בעבודת הגיטרות עמוסת הריפים והסולואים, לכל מתלווה תחושה כבדה של כעס ואגרסיות בלתי נשלטות. אפילו ההפקה, נקייה וברורה כקריסטל, שנשמעת קצת מכנית ועם זאת מעבירה הרגשה קרה ועצבנית כאחד.
רוב השירים באלבום שומרים על תבנית קבועה פחות או יותר של פתיחה כבדה, פזמון עם שירה נקייה, ריף מעבר, סולו וסיום, אך בכל זאת (רוב) השירים מצליחים להתחמק מלהיות רפטיביים ובנאליים כמו להקות רבות אחרות. הלהקה שומרת על דינאמיות בשירים בעזרת שבירות קצב מרובות, שימוש בריפים השאולים מז'אנרים אחרים ואלמנטים אחרים. לדוגמה, בשיר השלישי Ghost White Coma, ניתן למצוא במהלך כ-4 וחצי דקות ריפים סטייל Dark Tranquility, כמה ריפים שלא היו מביישים להקות פאוור מטאל פיניות ואפילו שני ברייקדאונים הלקוחים היישר מעולם המטאלקור, וזה עוד בלי להזכיר את כל המעברים, הבילד-אפים לריפים מסויימים והסולו הנחמד בסוף.
הדובדבן שבקצפת מבחינתי מגיע בסוף דווקא, בדמות השיר My Sweetest Enemy, שאם לא היו בו מספר פאקים קטנטנים היה יכול להיות דוגמה מושלמת לאיך שיר דת' מלודי אמור להשמע: נפתח בסערה של ריפים מהירים ובלאסט ביטס וסולן שמשחק בין צרחות לגראולים נמוכים לקול נקי, פזמון טיפה רגוע וקליט, ברייקדאון מגניב ב2:20, וחזרה לריפים כבדים שמתחברים לסולו מלודי בן 20 שניות שנשבר שוב לריף הפותח העצבני שמסיים את השיר. יש פה כל מה שאפשר לרצות משיר דת' מלודי: אגרסיביות, מלודיות חמודות, ריפים מגניבים, שבירות קצב, ושמירה על דינאמיות בשיר. בסך הכל, למרות שהאלבום אינו מושלם, הוא בהחלט אלבום טוב, דת' מלודי כמו שצריך עם כל האלמנטים המוכרים וגם קמצוץ של מקוריות מזדמנת, מה שמעלה את האלבום קצת מעבר לרמת "סתם עוד אלבום דת'-מלודי אקראי".