Killswitch engage – Disarm the descent
אזהרה! בטקסט שלפניכם יופיע לפחות איזכור אחד למטאליקה (כן, שוב!).אחח, מטאלקור. ולא סתם מטאלקור, אנחנו מדברים על אחת מהמיסדות של הז'אנר הזה שאתם אוהבים לאהוב\לשנוא. מטאלקור הוא כמו כוסברה, אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו אבל אי אפשר להיות אדיש אליו, וkse לא יוצאת דופן בעניין הזה.
זהו אלבומה השישי של החמישיה האמריקאית הזו, ובאלבום הזה חזר אליהם הסולן המקורי שלהם- ג'סי ליץ' שחזר אליהם אחרי כמעט עשר שנות גלות ובעקבות עזיבתו של הסולן המוצלח Howard Jones. זה אלבום טוב מבחינת האיכויות ההפקתיות שלו והסאונד הכללי שלו, אבל (זהירות, ספויילר) לא מספיק טוב, משהו שם חסר.
השיר הראשון The hell in me, מתחיל מצויין, מהר וחזק ובשאגות מרשימות, ב 0:27 כשנכנסת שירת הקלין מגיע אנטי-קליימקס מזעזע, שירה בכיינית, יללנית ואפילו מעט מזייפת. זו הנקודה האפלה של השיר שממשיך לכיוון לא רע אחר כך. הפזמון המלודי שלו יושב טוב בהמשך השיר, כך גם כל השירה לאורכו, הח'ברה עושים שימוש ממש יפה במשחקי קולות, זו הפעם הראשונה ששמתי לב שגראולינג משמש כקול שני לשירת קלין.
The new awakening, השיר השלישי של האלבום הוא שיר מצוין, טקסטים אפלים של תקווה, כן, אני מודע לסתירה הפנימית במשפט הזה, תזרמו איתי.
השיר מהיר מאוד ורובו רץ על סקרימינג חזקים ומהירים, השירה המלודית מגיעה רק בפזמונים. יש פה סולואים לא רעים של גיטרה, שירות חצי הימנוניות שמזכירות לי קצת קטעים של אנתרקס. וחוץ מזה, איך אפשר לא לאהוב שיר שכולל בתוכו את המשפט: “I’d rather burn out than fade away”
In due time – השיר המצטיין של האלבום לדעתי. מלודיות שלא עוזבות את הראש (בעיקר בפזמונים), המון סולואים וגיטרות מצוינות והרבה מאוד שירה נקיה שיושבת נהדר על המלודיה כולה, הטקסט קלישאי וחביב, אבל הנגינה יושבת כל כך יפה על הטקסט, שאפשר לסלוח להם לגמרי.
השיר החמישי, A tribute to the fallen הוא אחלה שיר, אבל לא אכתוב עליו הרבה חוץ מהעובדה שהוא מזכיר לי בטירוף את הפתיח של Damage Inc.
נקודה חשובה שעולה לי מעשרות הפעמים שהאזנתי לאלבום הזה היא שבניגוד להרבה מאוד שירי מטאלקור שהם הכלאה בין הארדקור ומטאל. Killswitch מציגים שוב את הצד נקי יותר של הז'אנר, זה שקרוב יותר לדת' מטאל שבדי מלודי עדכני, ופחות נוטה לכיוון ההארד-קוריסטי. אם הייתי מוריד את הגראולינג והשבירות מהשירים ומתמקד בשירת קלין, הייתי מקבל צליל מטאלי לחלוטין, ויש פה משהו מאוד מרענן מבחינתי.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא אוהב את הסאונד הפאנקי, אני כן, אבל החידוש פה מרענן.
You don’t bleed for me, שיר מספר שמונה באלבום הזה הוא מופת לקטעי בס, מהירות תופים וגיטרות מהירות ומיללות. השיר נפתח בתופים עמוקים ושירה מהירה, הטקסט נוגע (לדעתי) בפוליטיקה, ובתפיסה שמנסה לנער את התודעה שפוליטיקאים מייצגים אותנו:
"You don’t speak for me, there is no mistake, it’s written on your face. You don’t bleed for me"
השיר עולה ויורד, מאיט ומגביר מהירות ומשתמש באלמנטים נו-מטאלים.מגניב וקצר, שיר פשוט מצויין.
No end in sight הוא שוב שיר שעושה שימוש כמעט גאוני בקול מוביל וקול שני, שירת גראולינג מובילה ושירה מלודית ברקע. משלבים פידבקים של גיטרה שמוספים חיספוס. הקצב פה עולה ויורד, התופים מאוד מהירים והשירה (סוף סוף) מרגישה אמיתית ובועטת, שירה מהבטן שממש אפשר להאמין לה.
השיר עצמו הוא שיר שנוגע בפער הדורות, עולם ישן שפוגש עולם חדש והמאבק ביניהם, יופי,באמת יופי.
Always השיר העשירי באלבום הוא שיר שממש לא הגיוני שמישהו כמוני יאהב. השיר הוא בלדת מטאלקור, עם כל המשתמע מכך. ואני לא מצליח שלא לאהוב את השיר, יש בו כובד אפל ומרשים.השירה היא מלודית ברובה כשהגראולינג מוחלש ברקע כקול שני, זה גאוני ואפל והסאונד מזכיר לי סיפור שקראתי פעם על באנשי.
למי שלא מכיר, באנשי היא נשמה שלא הצליחה לעזוב את הגוף המת ונשארת בינו לבין העולם הבא, ההתגלות שלה היא של גופה מהלכת כאשר צל אפל ומעוות של דמות החי נמצא מעליה כל הזמן.
כאשר הבאנשי מדברת, הקול שלה נשמע משוכפל, קול עמום ומונוטוני של המת משולב עם צרחה מזעזעת של הבאנשי.
ואחרי שדיברנו קצת על אגדות, נספר שגם השיר מתעסק ורוקד סביב הנושא הזה בדיוק. ומי ששר אותו למעשה כבר מת, הוא פשוט זכרון שנשאר עם אלו שנותרו בחיים.
אז למה כתבתי על האלבום הזה מילים כל כך טובות כשלמעשה פתחתי בזה שהוא לא מספיק? כי חסר לי הרגש. משהו באלבום הזה ובעיקר בשירה שלו מרגיש לי מלאכותי ומעושה, אני לא מצליח להאמין לליץ' כשהוא שואג וצועק כי זה נשמע ריק וחלול קצת. הרבה צעקות ושאגות ומעט מאוד רגש. טכני מדי ונותן הרגשה של קטע מוזיקלי מפוספס שלפעמים רץ על תבניות וקלישאות במקום לדבוק בסאונד הנכון לו. תכ'לס, הכל פה נכון, כמעט אין פה פאקים וההפקה מרשימה ונכונה, המלודיות מרשימות והמשחק של הקולות פשוט אדיר. אבל חסר פה אלמנט שהוא אחד מאבני היסוד של הז'אנר הזה, רגש.