Killswitch Engage – Killswitch Engage II

העולם צריך לשאול את עצמו אם הוא באמת צריך עוד אלבום של Killswitch Engage, ואם כן – האם הוא באמת צריך עוד אלבום של Killswitch Engage ללא שם (כמו אלבומם הראשון) שלא מתעלה על היצירות פורצות הדרך של הלהקה (כמו אלבומם האחרון)? חברי Killswitch Engage יכולים לנוח על זרי הדפנה, ברמת העיקרון. הם הוציאו את האלבום שעיצב את ז'אנר המטאלקור, גם אם לא יצר אותו באופן מילולי, בתפיסה של התעשייה ושל צרכני המוזיקה באשר הם. אלבומם Alive Or Just Breathing היה גם חדשני ומיוחד לתקופה בה יצא (2002), וגם היה אבן דרך פנומנאלית לז'אנר שלם של להקות שעתיד ללכת בעקבותיהם.

מאז, הלהקה העמיסה על עצמה כברת דרך – כדוגמת התחלפותו של הסולן בעל הקול המהפנט Jesse Leach בסולן אחר, שהפך ליותר מכל כמזוהה עם הז'אנר כולו, בחור שחום וענקי בשם Howard Jones – עם קול של זמר נשמה ועם עוצמה של בולדוזר. האלבום העוקב, End Of Heartache, היה סוג של פסגה אומנותית עבור החבורה, אפילו אם מבחינת שירים הוא לא היה טוב כקודמו – הכריזמה של Howard פשוט הפציעה לשחקים חדשים. אבל חלפו להן שנתיים והלהקה הייתה חייבת לנסות לשמור את המומנטום בכוח, והוציאה את As Daylight Dies שהיה ללא ספק חלש בהרבה מקודמו מבחינת לחנים. הלהקה לא שינתה את הסגנון שלה כפי שאיבדה את הקסם שהיה לה באלבומים הקודמים.

אולי זאת משום שהיא נכנסה לספין עצום של סיבובי הופעות לצד Slayer או In Flames ולא היה לה זמן לשבת ולכתוב אלבום כמו שצריך. אולי זה בגלל שז'אנר המטאלקור כולו עלה על גדותיו וההצפה בשוק המאיסה את כל הלהקות, אפילו חלוצות הדרך, באוזני המאזינים. מלכים חדשים הומלכו ומלכים ישנים הובאו למיתה. Killswitch Engage נאבקו על חייהם הקיומיים לתקופה קצרה. האיש מאחורי המוזיקה בלהקה, Adam Dutkiewicz, הגיטריסט \ מתופף \ מפיק \ גיבור-על עשה לעצמו נזק עצום בעמוד השדרה במהלך אחד מסיבובי ההופעות ועתידה של הלהקה כלהקה מופיעה היה לא ברור. עכשיו היא חוזרת, עם אלבום נוסף, שאמנם מתעלה על As Daylight Dies – אבל בגדול, לא נותן Fight לאלבומי הפאר של הלהקה.

השיר הפותח – ואולי אחד הטובים באלבום – הוא "Never Again". שיר כבד ובומבסטי גם יחסית ל-Killswitch Engage. סולו מסחרר וריף מלודי מטמטם בפזמון, אבל מילים מטומטמות שלא עולות לשום מקום ששווה התייחסות. השירה של Jones פה מתעלה על הביצוע שלו באלבום האחרון – במיוחד מבחינת השירה הקיצונית מאשר השירה המלודית. הצרחות שלו כועסות וזועמות כל כך שנדמה שהוא הולך לפקוע איזה וריד בראש ובצוואר מבעד לרמקולים. מצד שני, "Starting Over" הוא בדיוק כל מה שלא רצינו לשמוע מ-Killswitch Engage, רצוי שכמה שפחות, ואם אפשר אז לעולם. הסינגל הראשון והוידאו הראשון של הלהקה מהאלבום הנ"ל הוא לשיר אימוקור שבקושי חופף למטאל מלבד השירה הכעוסה של Howard Jones. נכון, זה לא שהלהקה מנגנת מרושל או מעודן מדי, אבל השיר דביק בצורה כמעט מאוסה, וכשמגיע הפזמון השני כבר נופל מצב הרוח להתפלל שהשיר יסתיים כמה שיותר מהר.

"The Forgotten" משתמש באותה נוסחה מאוסה של "Starting Over" אך כדי ליצור שיר טוב בהרבה. עם אלמנטים רבים של מטאל מסורתי שבוקעים מתוך הריפים והתיפוף בשיר, עם פזמון שקורץ ל-NWOBHM ועם השפעות ברורות מלהקות המטאל הקלאסיות ובנוסף לכך גם חלק ת'ראשי עצבני במרכזו של השיר – "The Forgotten" הוא אחד מבין נקודות האור של האלבום. "Reckoning" הוא שיר ברוח ובעקרונות של Alive Or Just Breathing ו-End Of Heartache – קצר, מהיר, מלודי ונשכני, כמעט דת' מטאל מלודי – הוא בהחלט אחד מהיתרונות של האלבום, אך הוא לא יחזיק בתור שיר מוביל באלבומים האיכותיים יותר של הלהקה. בינתיים ספרנו ארבעה שירים, השאלה איך יחזיק שאר האלבום?

"The Return" הוא סמי-בלדה מוצלחת בסגנון של שיר הנושא מהאלבום השני, Alive Or Just Breathing, ו-A" Light In A Darkened World" הוא הסינגל השני של האלבום שבא להוביל אותו באף לכיוונים המשובחים של End Of Heartache ומזכיר בקלות את השירים הטובים משם כדוגמת "Declaration" ו-"Rose Of Sharyn". הריפים שלו, וגם של השיר העוקב "Take Me Away" מסתחררים היטב יחסית ללהקה שנמצאת במרכזו של מצעד הפזמונים האמריקאי – מערבבים את הסולמות האובר-מלודים של מוזיקת דת' מטאל מלודי עאלק In Flames ו-Soilwork אבל בלי לוותר על האלמנטים האיכותיים בנגינה המבריקה של Dutkiewicz ושל Stroetzel. השיר הרבה יותר קרוב לשירי האימוקור הרכרוכיים של להקות כמו 36Crazyfists וחברותיה – אבל עדיין מצליח לשמור בחלקו על רף גבוה של כאסח מטאלי. בינתיים, הוא השיר השני באלבום שאולי יכול לקבל את העלבון של "שיר חלש". "I Would Do Anything" הוא שיר מטאלקור טיפוסי, לא גרוע אבל לא מבריק – להוציא הריף הגרובי הפותח. "Save Me" הוא שיר גרובי שגובל ברוקנ'רול, בלי לאבד את הזהות ה-Killswitch Engage-ית שלו, אבל גם הוא לא מי יודע מה בולט לטובה.

הבעיה היא שהשירים הסוגרים את האלבום – "Lost" המתיימר להיות בלדת מטאל אלטרנטיבית שפשוט נשמע מונוטוני ומשעמם אחרי אלבום שכזה, ו-"This Is Goodbye" המצוין והגרובי – פשוט מציינים את הניגודים המושלמים של האלבום הזה. Killswitch Engage שומרים על כתיבה דינאמית. לא נגמרו להם הרעיונות, ממש לא, אבל הם בהחלט חוזרים על עצמם – ואולי זה לא מעט בגלל שהאלבום היקר שלהם הוא כבר החמישי במספר והלהקה כבר מיצתה את הפוטנציאל שלה. אם תשאלו אותו, האלבום לא גרוע כמו שהוא נשמע בהתחלה. צריך להכנס אליו קצת, חודש-חודשיים ולתת לו שמיעה נטרלית כאילו לא מדובר ב-Killswitch Engage אלא בלהקת מטאלקור טרייה. הבעיה העיקרית שלהקות מטאל טריות אינן מעניינות אף אחד יותר – ואלה כן Killswitch Engage.

אז המילה האחרונה על Killswitch Engage II היא שזהו אלבום טוב, אבל לא מדהים כמו שני התותחים הכבדים של הלהקה. Killswitch Engage יכולה לקבל ציון עובר ואף יותר על היותה באר בלתי נגמרת של מטאלקור לעניין, לעומת עולם שלם של מטאלקור שרובו המוחץ ממש לא לעניין. אוהדי הלהקה כבר הבינו ויסכימו איתי שזה אלבום מגניב, אבל לא הכי טוב שלה, ושונאי הז'אנר יתעלמו מהאלבום הזה בכל מקרה, הם עדיין לא יסלחו ל-Killswitch על הביצוע ל-"Holy Diver" של Dio, גם אם הלהקה תתחיל לנגן עכשיו Epic Metal מסורתי.
|MS|2949|MS|