King Lizard – Viva La Decadence
כשהתווים הראשונים בשיר הנושא של האלבום הנ"ל מתחילים להתנגן, אני נזרק אי שם לתחילת שנות התשעים מבחינת הסאונד המלוכלך, וברגע ש Flash Roxx Sawyer (כן, אה) מתחיל לשיר, אני מבין שאני נמצא בעצם אי שם בשנות השמונים. לא שהיו לי רמזים מקדימים, אחרי הכל, העטיפה מציגה חזה נשי מנותח לתפארת, עם פטמות זקורות וציפוניים חלקות למשעי, כשנחש דיגיטאלי זוחל בין החמוקיים. להקה עם שם כמו "מלך הלטאות" (עזבו אתכם מהמשמעות שקשורה ל Doors, העטיפה מבהירה בדיוק לאיזו לטאה הם מתכוונים), תמונה כזו, ושם אלבום שמהלל את ההפקות האנושית – אין טיפה לטעות. החבר'ה הללו אוהבים סליז, מוטלי קרו, בחורות, אופנועים ואלכוהול.
ובעצם – מי לא?
Rain on You מתחיל עם צווחות גיטרה מקסימות של Niro Knox הישראלי, והופך להמנון מיידי, שמזכיר את הימים הטובים של המנוני המטאל המיניים של Judas Priest. את שני חברי הלהקה הנ"ל מלווים Alice Rain על הבס (ואולי זה שהולך להרטיב את הבחורה עליה מדבר השיר השני באלבום) ו Sky London על התופים. הרביעייה הנוסטלגית מגיעה מבריטניה – לא המקום הראשון שתחשבו עליו כשתשמעו את האלבום, עם כל אווירת הלוס אנג'לס המיוזעת השורה על האלבום. Hell Yeah, עם פתיחת הבס שלו, הוא עוד הזרקת אייטיז לווריד, עם קונוטציות ברורות לעולם המושגים של Guns N Roses.
את האלבום הפיקו Andy Brook ואחד, Chris Tsangarides, שבין שאר עבודותיו אפשר למצוא את Judas Priest, Depeche Mode, Thin Lizzy, Gary Moore ואפילו את סטלה מאריס שלנו (הפיק להם את האלבום השני והמשובח מאד שלהם, "השער נפתח"). בשנים האחרונות יכולנו למצוא את Tsangarides בתפקיד עצמו בסרט התעודה המקסים על להקת Anvil, איתם עבד בעבר וגם כיום. הבחירה ב Tsangarides כמפיק היא בחירה נכונה מאד, בעיקר עבור להקת החובקת אלבום בכורה, שכולו שיר הלל לתקופת הזוהר של האיש כמפיק (שנות השמונים). מעבר לניים דרופינג ההכרחי, האיש מביא עימו סאונד נכון, מלוכלך מצד אחד, מדויק מצד שני. קר מצד אחד, נוטף זיעה והורמונים מצד שני. מוקפד מאד בחלק מהשירים, וכמעט ביתי בחלק אחר. גם עבודת ההפקה של המפיק הנוסף, Andy Brook נוגעת באותם ניגודים, והשניים מצליחים ליצור סאונד אחיד מאד, למרות השינויים הניכרים בין שיר לשיר – מכיוון שהקו המנחה של האלבום הוא שיר הלל לעשור בו הכל היה מותר, ומה שנראה לנו כיום כמו חטאים פרועים או סאב טקסט לא עדין בכלל על הומוסקסואליות, נתפס אז כמסרים סמויים מאד.
ובחזרה להתפרעות הנוכחית – אחרי כמה שירים סבירים ביותר, מגיעה יציאה קצת לא שגרתית באלבום. עד עכשיו נהנינו מהמנונים מזדמנים באורך שלוש וחצי דקות. פתאום מגיע להיט מנצח בשם Never be mine, שנהנה מריף גיטרה קטלני, סאונד מלוכלך במיוחד ואווירה סטונרית משהו – אולי בשביל להזכיר שחוץ מאלכוהול איכותי, King Lizard נהנים מעוד כל מיני חומרים אסורים אחרים. ואולי אני סתם קופץ למסקנות, אבל בכל מקרה, מדובר באחד השירים המוצלחים באלבום. Not For Me, הבלדה ההכרחית, עשוי היטב ומצליח לפרוט על הנימים הנכונים, כולל סולו צוקים מרשים במיוחד של Niro, שמביא קצת גאווה ישראלית לאוזניים. Riot אולי מתחיל כמו בלדה, ואולי גורם לנו לחשוב לרגע שמדובר בשיר שמדבר על מהומה פנימית בנפשו המיוסרת של האמן, אבל מהר מאד מזכיר לנו שלא התכנסנו בשביל לנתח טקסטים, אלא בשביל להעיף את הראש שלנו מצד לצד. מי מאיתנו שירצה לחשוב על הטקסטים, ירוויח את הזכות לשמוע את המילים האנטי ממסדיות המתבקשות בשיר. כאילו בשביל להשלים את המסר, השיר הבא נקרא Taste The Hate, ולרגע מתעורר החשד כי King Lizard בעצם מבקשים – חלילה – להביא אמירה עם המוזיקה המקסימה שלהם. Outrageous מזכיר לנו במהרה שטעות בידינו, ושאנו מצאים בממלכת מכנסי העור, האיפור המוגזם, השיער הנפוח והצרחות הגבוהות – כל מה שהפך להקות כמו Skid Row (שהיוו את ההשראה הברורה לשיר הזה, ובכלל מלווים את האלבום ברוחם) למוצלחות ומפורסמות.
והנה מגיעה השיר האחרון, Late Night Dynamite, שאמנם נשמע כאילו נלקח ישירות מדמו, אבל מחבר אותנו להשפעה המוקדמת ביותר של הגלאם/סליז/הייר מטאל: הפאנק הבריטי האגרסיבי, והגל החדש הבריטי של הרוק הכבד. חזרנו לנקודת הפתיחה – ההשפעה הברורה של מוטלי קרו וחבריהם על King Lizard, ובעיני, אין דרך טובה יותר לסיים את האלבום המעולה הזה. רק נקודה אחת לשיפור בבקשה, לקראת האלבום הבא. בעצם שני נקודות: הראשונה – לא להמתין שבע עשרה שנה עד להקלטת האלבום הבא. נא להכות בברזל כל עוד הוא חם, או בישבן כל עוד הוא על האופנוע, או כל מטאפורה אחרת שתתאים. השנייה, נא להקפיד יותר על הסאונד הכללי בפעם הבאה. דברים שנסלחים באלבום בכורה עצמאי לא יעברו תחת אוזניים ביקורתיות של מעריצים ורוכשי אלבומים בעתיד.
אבל בינינו – King Lizard מחזירים את הכבוד לז'אנר מוזיקלי שסובל מלא מעט דעות קדומות וזיכרונות רעים. הם עושים זאת בסטייל, בהערצה, בהערכה, ובכבוד. נכון שזה לא הכי קל לעשות כבוד לז'אנר שהיה בנוי על גברים אנדרוגיניים ששרים על סקס ואלכוהול, אבל עובדה. King Lizard עומדים במשימה, ומעניקים לנו את אחד האלבומים הכיפיים שנוכל לשמוע בקרוב.