King of Asgard – Taudr

King of Asgard, להקת דת' מלודי/ויקינג מטאל הוקמה בשנת 2008 על ידי הסולן קרל בקמן והמתופף קרסטן לארסן (שעזב את הלהקה ב-2015), יוצאי להקת הבלאק Mithotyn. האלבום הנוכחי הוא האלבום המלא הרביעי שלהם. למי שרוצה להרגיש את הכיוון של הלהקה קצת יותר טוב, הייתי אומר שהם די אמון אמארת' של האלבומים הראשונים, ואפילו קצת יותר raw. משהו בסאונד המושפע בלאק שנות ה-90, משו במקצבים שפה ושם הם קצת "שמחים" (בגלל הכיוון הויקינגי) נותן להם בהחלט חתימה מוזיקלית ייחודית.

כשניגשתי לאלבום זיהיתי בעיה. 3 שנים עברו מאז האלבום הקודם, והיית יכול לחשוב שב-3 שנים להקה תצליח להפיק לך אלבום ארוך ומושקע. חשבתי בהתחלה שאני טועה או מתבלבל, כי האלבום באורך של רק 33 דקות ומכיל רק 5 שירים. רגע, מה? בטוח? אז עשיתי את הבדיקה שלי, וכן, זה המצב. ולא רק זה, השיר האחרון הוא לא בדיוק מקורי, אלא קאבר לשיר של להקת האם Mithotyn (מי עושה קאבר לעצמו?), שאני מודה שעד לסקירה זו לא שמעתי עליהם, אבל אולי זה כי אני לא חובב גדול מדי של בלאק.

אז עכשיו אני אחרוג מהמנהג של לסקר את האלבום לפי סדר השירים, כי כזה אני, Anarchy in the UK שכזה, ואתחיל דווקא מהשיר האחרון, הקאבר. למעשה, כמובן שמתוקף המקצוע הייתי חייב לשמוע קודם את השיר המקורי ואחרי זה את הגרסה של King of Asgard. אז מה השיר המקורי? שיר ויקינגי קצת שמח וקצת אגרסיבי, עם סאונד אולדסקול ושירה בלאקית קריפית לפי הספר. החדש? טוב, האמת? אין מילים לתאר כמה הוא שימח אותי. הרי קשה למצוא קאברים שלא נופלים מהמקור, וכאן קיבלנו קאבר שמתעלה עליו בכמה רמות! זה מתחיל בסאונד שאפשר לשים אליו תוך שנייה. השירה הבלאקית התחלפה בשירה קצת יותר נמוכה ומופקת בהחלט טוב יותר, יותר מתאימה לנישה של דת' מלודי מאשר בלאק. הלאה, הקיקים של התופים נשמעים ה-ר-ב-ה יותר חזק וברור, שלי זה תמיד עושה טוב. בכלל, כל הסאונד חד יותר ופשוט עושה חסד עם השיר. לשיר יש מבנה פשוט, של 5 בתים, כאשר הראשון, השלישי והחמישי בעלי קצב מקפיץ עם מלודיה יפה שקל לזכור (משהו שתמיד קונה אותי) וביניהם שני בתים אגרסיביים מאוד, הרבה דאבל-באסים, פריטות מהירות וכעס בשיר שכולו מתאר את ההנאה שבלהיות ויקינג, לצאת להפליג בים ולכבוש.

אוקיי אוקיי, צחקנו, נהננו מקאבר, עכשיו אפשר להתייחס לארבעת השירים החדשים שבאלבום. אני מודה שאני לא תמיד סגור על עצמי איך אני אוהב שאלבומים מתחילים, אם זה בבום ישר או עם בנייה כלשהי, אבל לשמחתי King of Asgard לא בדיוק שואלים אותי. ריף ראשון שפותח את האלבום כבר דאבל באסים, פריטות מהירות, גראולים, וחבורה של שוודים שהחליטו שאם כבר זה אלבום קצר, לפחות שיבעט לנו בראש בזמן הזה. אז אחרי ריף פתיחה מהיר וירידה קלה בקצב מגיע קטע שיותר נשמע משיר של אופספרינג מאשר דת' מלודי, "אוו הווו" כזה של sing-along, שטיק כזה לתפוס את הקהל. לא יודע. מצד אחד, עד כמה זה קשור לכאן? לא יודע. מצד שני, זה ממש כיף. אז יאללה, אני זורם. השיר ממשיך לנוע בין מהירות לסבלנות, עובר בין ריף לריף, הסאונד מדויק להחריד אבל לא מצוחצח מדי. אחרי עוד פזמון מגיעה האטה משמעותית בקצב, קצת טיול למחוזות הדום הסבלניים, עם גראולים אכזריים ולידים מחודדים של גיטרה שאני ממש מחכה שיתפתחו כבר לאיזה סולו יפייפה, אך אבוי, I listen to melodeath once… the solo never came! במקומו עוד קצת מהקטע האופספרינגי ממקודם ובכך נחתם השיר. מצד אחד, אחלה שיר, מצד שני אני ממש מאוכזב מזה שלא היה שם סולו.

הלאה ל-Death… and a New Sun בעל הפתיחה הדי פולקית, אליה זורמת גיטרה עם דיסטורשן כדי ליצור חיבור לריף הבא, ואם יש משהו שאני אוהב זה חיבור הגיוני וקוהרנטי שכזה בין קטעים "נקיים" לקטעים שכולם דיסטורשן. ללא ספק מלאכת מחשבת בכתיבה. הריף מתפתח במיד טמפו, התופים משתפרים ומוסיפים גם דאבל באסים ברגע שהשירה של קרל נכנסת, ואני מקבל בדיוק את המנה שהזמנתי. דת' מלודי ויקינגי, כמו שבוולהאלה אוהבים לשמוע. אי אפשר להגיד שהרבה השתנה בלהקה מהאלבומים הקודמים. למעשה, השיר כאן נשמע כאילו נלקח מהאלבום הראשון של הלהקה. להגיד לכם שזה לגמרי טוב? לא יודע. יש שיצפו מלהקה להתפתח. אני אומר שכל עוד שיר נשמע כאילו הוא מאלבום קודם ולא כאילו הוא חומר מגירה שלא היה מספיק טוב לאלבום קודם, אני בהחלט שמח בחלקי. ואם היו חסרות לי סיבות לשמוח, אז אי שם באמצע השיר מגיח ריף עם בלאסט ביטס, מה שתמיד עושה לי טוב, ואחרי שקרל שותק, על אותו ריף סופסוף אני מקבל את הסולו שייחלתי לו. אמנם סולו קצת קצר אבל בהחלט כזה שעושה את העבודה. המתופף הנוכחי לא מפסיק לעבוד קשה, הגיטרה המובילה מבליחה פה ושם עם קטעי ליד, קרל מדי פעם שר שירה רגילה שמצליחה לסחוף ולא נשמעת מנוגדת מדי לגראולים שלו, ואני מתחבט אם להמשיך לכתוב סקירה או לעשות האדבאנג. מסתבר ש- King of Asgard הוציאו ממני את היכולת לעשות את שני הדברים במקביל.

Taudr, שיר הנושא של האלבום, נפתח עם ריף באס מחודד להחריד, אולי אפילו יותר מדי, קצת דק ומתכתי מדי בצליל שלו לטעמי (צליל שאני אוהב, אבל בניו מטאל ולא בדת' מלודי), שעליו גיטרות הולכות וחוזרות. אחרי קצת יותר מדי זמן שהשיר מבלה במיד-טמפו, ההילוך עולה, ושוב חוזרים לסאונד signature עם פריטות מהירות, דאבלים וצעקות. אני מודה, אני זול. ככה שיר קונה אותי. עוד ריף ועוד ריף עוברים עד לאיזה bridge שעיקרו היא עבודת תופים מעניינת ומיד חזרה למחוזות המוכרים. ורגע רגע! מה מגיע כאן? עוד סולו? ישששש! בשעה טובה! (טוב נו, סלחו לי שאני תמיד מציק על הצורך בסולואים. גדלתי על מטאליקה ופנתרה) רק מה? שוב סולו קצר ולא ממצה. למה? אני לא מאמין לרגע שהגיטריסט לא יכל לתת לי עוד איזה 8 שניות של סולו. אני לא מבקש הרבה בחיים האלה! עוד נקודה שחשוב לי לציין לגבי השיר הנוכחי זה שלצערי אין בו איזשהו אלמנט שמספיק מבדיל אותו משאר האלבום כדי למצב אותו כשיר הנושא. אני חושב שכל שיר באלבום מייצג את האלבום די באותה מידה, וקצת חבל לי שהלהקה לא לקחה את השיר שלב אחד קדימה מזוית כלשהי כדי לתת לו תחושה טיפה שונה משאר השירים.

…for the Fury of the Norse הוא השיר הארוך באלבום, ובתור חובב דום תמיד יש לי נטייה להתחבר לשיר הארוך בכל אלבום. אז אחרי פתיחה איטית, כבדה וסבלנית בדיוק שאני אוהב, מגיע ריף שנשמע קצת מטאליקה שכזה, בקטע טוב, ועליו עוד קצת "הווו אווו" שכזה, ואני די נהנה האמת. לזה מצטרפת שירה נקייה דרמטית וגראולים במקביל, עם בנייה של ריף מהיר ברקע שמתפוצץ, אמנם לא בהפתעה אבל בדיוק מוחלט. אין לי ספק שהחבר'ה כאן יודעים פשוט לבנות שיר בדיוק כמו שאני אוהב את השירים שלי בנויים. השיר ממשיך להתנדנד בין איטיות למהירות, בין ניסורי גיטרות וגראולים לבין עוד תפקידי ליד בגיטרה, ולצערי אני קצת מאבד פה את המבנה בשיר. מה שכן, אני מקבל בהופעת קאמבק בתוך השיר עוד קצת שירה נקייה. בד"כ זה אלמנט שאני לא מחבב יותר מדי, אבל האמת שפה זה פשוט עובד. זה מחמיא. זה נשמע כמו דיאלוג מעניין בינה לבין הגראולים. זה נשמע כאילו מנסים לספר לי משהו. גם כאן נכנס סולו גיטרה במהלך השיר, ולשמחתי הרבה, סופסוף מדובר בסולו סבלני, כזה שנותן לך להיכנס אליו וללכת איתו. כזה שלא בא להפגין שום טכניקה אלא לתת לך אווירה. לתת לך קצת עצב ודרמה, אבל לא עם יומרה.

על מנת לסכם את האלבום אחזור למה שאמרתי בהתחלה. הלהקה די נשמעת כמו אמון אמארת' של האלבומים הראשונים. הסאונד טוב, אבל לא מצוחצח מדי, כל נגן באלבום יודע בדיוק את המקום שלו ועושה את תפקידו נאמנה, הדגש על הסאונד החזק אבל לא משתלט מדי של התופים מציב את האלבום ברמה מאוד נכונה מבחינתי, ולמעשה, יש באלבום 2 נקודות חולשה בלבד. האחת היא כזאת שאולי יהיה יותר קל להסכים איתי עליה, והיא הסולואים הלא מספיק ממצים. השנייה נתונה יותר לויכוח. בתור אדם שמאוד אוהב את השירים שלו עם מבנה ברור וקלאסי, קצת קשה לי פה ושם להבין את המבנה של השירים באלבום הזה. יש שאוהבים שירים עם מבנה לא קלאסי, אבל לי זה פשוט לפעמים קצת קשה. אבל בשורה התחתונה, King of Asgard מכניסים בקצת יותר מ-33 דקות מנה די מדויקת ומשובחת של מה שהם יודעים לבשל. אולי הייתי קצת עיניים גדולות כשניגשתי לאלבום הזה וחשבתי ש-33 דקות זה מעט מדי. אחרי ששמעתי אותו אני די שבע, יכול לפתוח עוד חור בחגורה וללכת לקחת קערית אחרונה של מוס שוקולד שמחכה לי במקרר, כי צריך משהו מתוק אחרי כל זה.