Kingcrow – In Crescendo

מזל טוב!!!
בחפירות ברומא התגלה אלבום גנוז משנות ה-90' המוקדמות של Dream Theater! עולם המטאל כמרקחה בעקבות הגילוי וההתרגשות עצומה בקרב מעריצי הסגנון הוותיק והטוב של הלהקה שעליהם נמנה גם כותב שורות אלו.

הא… רגע… התבלבלתי… איזו מבוכה. סליחה. אני באמת מתנצל לפני הקוראים על הטעות שנעשתה בתום לב. מה שמונח לפניי הוא האלבום החדש של להקת KingCrow – In Crescendo.

הלהקה האיטלקית שהוקמה ב-1996 בשם Earth Shaker שינתה את שמה בהמשך ל-KingCrow בהומאז' לפואמת האימה "העורב" מאת אדגר אלן פו. היא מנגנת Progressive Metal בהרכב שמשתנה תדיר ושנקודות העוגן שלו שאינן משתנות עד היום כוללות את האחים Diego Cafolla בגיטרה ו- Manuel Thundra Cafolla על התופים, Diego Marchesi בשירה, Francesco D'Errico על הבאס, Ivan Nastasi על הגיטרה השנייה ו- Cristian Della Polla על הקלידים.

הלהקה שזוכה להצלחה רבה באיטליה מולדתה הוציאה ארבעה אלבומים עד 2013, והופיעה במיטב פסטיבלי הרוק בארצה ובאירופה בכלל. ב-2013 הוציאה לאור את אלבום האולפן החמישי In Crescendo שבו ניסתה לדבריה לייצר פרוג קונספטואלי שבו תחושת דכדוך תבוא בד בבד עם מתקתקות ועם צליל כבד ומדויק. ברשימת הלהקות ש-KingCrow מציינת כמשפיעות על דרכה המוזיקלית מופיעות להקות כמו Opeth, Riverside, Orphaned Land שלנו (כבוד!) וכמובן Dream Theater הבלתי נמנעים.

בהאזנה לאלבום אין מנוס מהמסקנה שהמדובר בחיקוי מעולה ל- Dream Theater. פשוט כך. כל מעריצי הפרוג המדויק והטכני של Dream Theater ימצאו אותו פה במינונים גבוהים ובאיכות מעולה. השירים ארוכים ברובם במיטב המסורת של "להקת האם" – אני מרשה לעצמי לקרוא לה כך היות וההשפעה שלה על KingCrow מאיימת להציף ממש (שיר הנושא In Crescendo לדוגמא הוא בן 11 דקות), השירה מדויקת וכמעט אופראית לעתים, הגיטרות וירטואוזיות עד כאב והמלודיות נעות בין קיטש של רומנטיקה לנערות הורמונליות לכמעט Power Metal עצבני אבל לא מעצבן.

כמו אצל Dream Theater אין אף שיר שהוא בלדה ממש, אבל רוב השירים מתחילים בשקט, בצלילים רגועים ואיטיים וממשיכים להתפתח למקצבים מהירים ומיתיים כמעט (בסגנון Yngwie Malmsteen). למשל השיר Summer of 97' שמתחיל קצת כמו בלדה של שנות ה-80' – השירה והמנגינה מזכירות משהו בין MARYLION לבין להקה יפנית משנות ה-80' בשם LOUDNESS. קולות רכים כמו שיר ערש ששר אב בריטי שיכור לתינוק הוורדרד ותכול העיניים שלו, ומאמצע השיר מגיעה מכת קצב שמזכיר הכלאה בין DREAM THEATER (אלא מה) ל-RUSH.

למרות הפסקה הקודמת, Morning rain יכול די בקלות להיחשב לבלדה אם נשפוט אותו לקולא ולא לחומרא. השיר מתחיל קליל ומלודי ברמת סיימון וגרפונקל על קצת ספידים – אפילו ציוץ ציפורי שיר נדמה לי ששמעתי שם. יש פה לטעמי מעין בלדת רוק של שנות ה-70' או ה-80' שיכלה להשתתף בפסקול של "הרומן שלי עם אנני" או "אהבה בשחקים". לקראת סופו מקבל השיר קצת גיטרות ליווי וסולו אבל עדיין בקצב אטי. שלוש דקות אחרונות אינסטרומנטליות ובנאליות להחריד.
רוב האלבום, עם זאת, פשוט מזכיר מטאל מצוין של שנות ה-80' המאוחרות ושנות ה-90'. הוא כאמור נשמע כולו כאלבום הוקרה אחד גדול ל-Dream Theater בזמניה הטובים (Images & Words, Metropolis, וכיו"ב), אבל בכל אחד מהשירים ניתן למצוא רגעי קסם שנשמעים כמו נוסטלגיה ללהקות אחרות משנות הזהב של ה-Heavy Metal.

ניתן להביא כדוגמא שיר כמו The hatch שההתחלה שלו מזכירה את Great White או את Helloween וקצת את הבלדות של Yngwie Malmsteen- מיתי ואפל עם לחישות ומקצבים קצרים ורדופים. או The drowning line שמתחיל במעין רוק קליל וקצבי של להקות כמו Foreigner או Survivor המיתולוגיות. גם The glass fortress שמתחיל כמו שיר של Bon Jovi, ובהמשך מזכיר קצת אתKing Crimson המאוחרים. ואפילו את שיר הנושא הגרנדיוזי In Crescendo שהוא לחלוטין הארד רוק של שנות ה-80 ש-Scorpions או Queensreich יכלו לשיר. שיר מצוין שמשלב מוטיבים שונים כמו נגינת פסנתר וגיטרות קצביות, צלילים חלליים משהו ושירת Power Metal. אחרי 5 וחצי דקות של שיר מתחיל קצב קצת Maiden-י אפל שמיד מתחלף במטאל מהיר בסגנון Rage Against the Machine.

אבל תמיד תמיד אחרי הביקורים הדי תכופים הללו בממלכות שונות ביקום הרוק והמטאל, KingCrow חוזרים לחללית האם שלהם ולסגנון המובהק של Dream Theater. לטעמי הייתי מרהיב עוז אפילו וקורא לאלבום הזה " Dream Theaterעממי" לעומת הפרוג המצוין אבל המתנשא והיהיר של להקת האם המקורית.

דווקא משום הקריצות הרבות לסוגים אחרים של רוק ומטאל, ההרגשה בהאזנה ל-In Crescendo כיפית יותר ומשרה נעימות יותר מאשר האזנה ל- Dream Theater. בלהקת האם יש משהו כל כך מדויק וטכני שלא ממש נותן להתקרב ולגעת. Dream Theater מורמים מעם עד כדי התרחקות ממנו (קצת כמו נתניהו או לפיד, רחמנא לצלן). לעומת זאת KingCrow מביאים עמם איכות שיודעת לגעת גם בבטן ולא רק בשכל. בלב ולא רק באוזניים. בניגוד לאלבומים של Dream Theater (בעיקר אלו האחרונים) שבהם צריך להתרכז בכל צליל ובכל ניואנס כדי להבין מה קורה (קצת כמו ביצירות של רחמנינוב או שוסטקוביץ' במוסיקה הקלאסית), אצל KingCrow אפשר להאזין גם תוך כדי הכנת דו"ח הכנסות והוצאות או אפיית קרמשניט ועדיין ליהנות מכל רגע (שוברט או ברהמס לפי ההקבלה הקודמת).

אני מאד אהבתי את האלבום. בעיניי זהו אלבום מטאל משובח ומענג מאד שאינו מאבד מליחו בכל השמעה חוזרת ואכן חרשתי עליו ללא סוף בשבועות האחרונים. למען האמת מאז All Is One של Orphaned Land לא נהניתי מאלבום חדש כל כך. יהיו שיקראו לו " Dream Theater לעניים", אבל לי הוא עושה כיף גדול בכל האזנה. הוא שואב ממקורות נשגבים מוזיקלית ואינטלקטואלית אבל מצליח בעיניי להתעלות עליהם דווקא בכוח היכולת שלו להתחבר ללב ולא רק לאינטליגנציה. כל שיר פה יפה בעיניי בדרכו גם אם רובם מזכירים זה את זה. אני שר ומשתולל ומתופף בתופים דמיוניים גם ברכבת. אני משוגע? אולי. אבל אם לפורטיס מותר להיות קצת רציני ומסחרי בגיל 59 אחרי שנים של שגעון, גם לי מותר להיות קצת משוגע לפרקים בגיל 41, לא?!