Kiss – Destroyer: Resurrected

יש סיבה ש Destroyer שיצא במקור ב 1976 הוא אחד האלבומים המצליחים ביותר בעולם הרוק והרוק הכבד, עם מכירות של מיליונים וחמישה משירי האלבום שהפכו ללהיטי ענק שכל אמריקאי מכיר בעל פה, לקיס היו לא מעט אלבומים שהגיעו למכירה של מיליון עותקים ויותר אבל Destroyer נחשב ובצדק לאלבום שדחף את הלהקה למעמד של להקת על ולהצלחה שבלתי אפשרי למדוד אותה, בארה"ב קיס היא הלהקה הכי מצליחה מאז הביטלס מבחינת מכירות אלבומים והופעות, זה בלתי נתפס כשחושבים על זה, בעולם "שלנו" להקה מצליחה זו Sabaton או Lamb Of God, להקה מאד מצליחה זו Slayer או Judas Priest ולהקה בהצלחת ענק זו Iron Maiden או Metallica, עכשיו תפנימו שבארה"ב קיס עשו יותר כסף ממכירות אלבומים והופעות, הרבה יותר כסף, הרבה הרבה יותר..

ב 1975 לאחר אלבום הופעה חיה בשם Alive! (שנחשב ובצדק לאחד מאלבומי ההופעה החיה הטובים ביותר אי פעם) החלה הלהקה שחיפשה את השלב הבא בהצלחה להכנס לחזרות על שירי האלבום, המחשבה היתה שקיס זוכה להצלחה גדולה בתוך תחום הרוק הכבד אבל צריך ואפשר להפוך את ההרכב ממשהו שמצליח בתוך חובבי הז`אנר למשהו פורץ גבולות שיחשוף את הלהקה החוצה, כל זאת בלי לפגוע בקו המוסיקלי ובתדמית הרוקרית של הלהקה. למלאכה נבחר המפיק המוסיקלי בוב אזרין, בוב מוכר לחובבי המוזיקה כמי שהפיק אלבומי מופת כמו The Wall של פינק פלויד ( 4 שנים אחרי שעבד עם קיס) ו Welcome To My Nightmare של אליס קופר (אמצע שנות השבעים), אזרין נחשב למפיק עילוי בעל אוזן מוזיקלית חדרה וגישה ייחודית לעיבודים וסאונד, זה ניכר בכל הפקה שהוא חתום עליה והוא האיש שאחראי להצלחה הענקית של Destroyer לא פחות מהלהקה עצמה.

חברי קיס לא היו בעלי השכלה מוסיקלית, אזרין נתן להם לפני הכל שעורים בתאוריה, תווים וסולמות, את Gene Simmons הוא לימד על משמעת, את פול סטנלי הוא לימד לשיר מחדש, "זו היתה הבעיטה בתחת שהיינו צריכים" אומרים השניים בדיעבד, ולבעיטה היו תוצאות מסתבר. קל מאד ליפול לקלישאה של "קיס זו להקה של תדמית" אבל תדמית לא היתה מוכרת עשרות מיליוני אלבומים במשך כמעט ארבעים שנה, יש כאן משהו מעבר, ולמשהו הזה קוראים סטנלי וסימונס, הלנון והמקארטני של עולם הרוק הכבד, סטנלי הוא המלודיסט, זה שבא עם הצד הפופי יותר, עם השירה הפחות אגרסיבית, סימונס הוא הרוקר שבא עם הגישה היותר בועטת לחומר ומכסה את המלודיות הנפלאות של סטנלי בעיבודי דיסטורשן גדולים מהחיים ונפוחים למידת איצטדיון, חלק גדול מהמלודיות של קיס הן ביטלס על סף הגניבה אבל זה לא נשמע ככה היות והאדון סימונס צובע את העסק בצבעים כבדים ועמוסי גיטרות, זה הקטע של ההרכב, וזה בולט לכל אורך הדרך.

ההוצאה המחודשת של Destroyer ממחישה באופן בולט את סוד ההצלחה של קיס, הצלחה שיש בהחלט מה ללמוד ממנה. היוזמה עצמה באה מבוב אזרין שפנה לסימונס ברעיון להוציא מהדורה מחודשת לאלבום כמעט 30 שנה לאחר צאתו, במהדורה רצה אזרין לשים את האלבום בהקלטה שונה מזו שכל העולם מכיר, ובנוסף לתת עטיפה מחודשת לאלבום שנפסלה בזמנו וכמובן חוברת מהודרת עם המון תמונות וסיפורים מתהליך ההפקה של האלבום.

ההקלטה המחודשת ממחישה באופן מאד בולט מה ה"קטע" שהצליח אזרין להכניס באלבום הזה ומה בעצם סוד ההצלחה של ההרכב, התחושה הכללית שלי כאחד ששמע את הגרסא המקורית של האלבום אלפי פעמים היא שאזרין פשוט "פתח את המיקס" הוריד אפקטים מהשירה, העלה ערוצים שהיו חלשים יותר במיקס המקורי, העלה קולות רקע, המון תפקידי גיטרות וקלידים שלא היו ניתנים לשמיעה במקור, ובצורה קצת יותר מוחשית: הסיר את מכסה הסיר ונתן לך המאזין אפשרות להריח ולראות את תהליך יצירת התבשיל.
יש כאן גם ביצוע חדש ל Sweet Pain שהיה אמור לצאת במהדורה המקורית ולא היה בה, אבל זה לא באמת העניין, העניין הוא איך לוקחים להקה בעלת מאפיינים מסוימים שהביאו אותה להצלחה אצל חובבי הסגנון וגורמים לה להיות הדבר הכי גדול באמריקה. שני דברים עיקריים גרמו לכך (מעבר לתדמית ולהצלחה המצטברת ועולה של הלהקה בשנות השבעים) וכל אחד מהם שווה דיון בפני עצמו.

האחד: העיבודים. קיס הכניסו באלבום לראשונה קלידים או יותר נכון פסנתרים דומיננטים גם בשירים היותר כבדים, זה נשמע ברקע אבל זה בהחלט מעדן את הדיסטורשן ונותן חריטה קטנה באוזן של משהו שנשמע טיפה שונה, בחלק מהשירים הכניסו ממש עיבודי תזמורת, אזרין החכים ולא "דחף" את ההשפעות האלו לכל אורך האלבום אלא נתן טעימה קטנה פה ושם אבל מספיק דומיננטית שאחרי 30 שנה ידברו עליה במושגים של מהפכה בלהקה ובסאונד שלה, הוא עשה את זה דרך אגב עם כל להקה עמה עבד. השירים עצמם היו כתובים נכון יותר, השירה של פול סטנלי פתוחה יותר ויותר נושמת כשבתוכה כמו שכבר ציינתי קודם משתלב קולו האגרסיבי יותר של סימונס, זה בולט מאד ב Shout It Out Loud שכצפוי היה להיט ענק.

הגורם השני היה הורסטיליות, כל אחד מצא את הרגע שלו ואת השיר שלו באלבום, מי שאהב את הרוק הכבד והמטאלי של התקופה קיבל את God Of Thunder ואת Detroit Rock City, (בוצעו דרך אגב במהלך השנים על ידי הלהקות Hammerfall ו Death כמחווה ללהקה) מי שאהב את הבומבסטיות התזמורתית קיבל שירים כמו Great Expectations, מי שאהב רוק מלודי שתופס את האוזן עם נגיעה ביטלסית מובהקת קיבל את Do you Love Me ואת Shout it out loud, ועקרת הבית האמריקאית קיבלה את Beth והדליקה את הבת שלה שהדליקה את החברות שלה וכל בחורה אמריקאית בשנות השבעים, Beth עשה לקיס את מה ש Nothing Else Matters עשה למטאליקה 15 שנה לאחר מכן, שיר מלודי ושקט, מתוק אבל עם טוויסט מגניב: הטקסט. לא עוד שיר אהבה נוטף סוכר אלא "אני שומע אותך מצלצלת אבל אני בחזרה עם הלהקה ואנחנו נהייה פה כל הלילה, ואז היא שוב מתקשרת אחרי כמה שעות ו"עוד מעט אני בא", כאן היה קטע גאוני, הבנים רצו להיות הרוקר הרומנטי שלא שם זין ובשבילו הלהקה היא הדבר הכי חשוב (בינינו: מי לא היה מקבל שדרוג לאגו מלהיות עם הגיטרה והלהקה כשהבחורה מצלצלת "אני רוצה אותך") והבחורות רצו להיות Beth זו שאליה הוא בא בסוף היום ורק אליה, השיר יצר שתי רמות של הזדהות אצל שני קהלי הייעד העיקריים: הרוקרים, והבחורות.

אל תחשבו לרגע שזה ניתוח עמוק לגובה דשא: הן סטנלי והן סימונס הם אנשים סופר אינטיליגנטים, וידעו בדיוק מה הם כותבים ולאן הם מכוונים, השילוב עם אזרין נועד על מנת להשאיר את הקהל הקיים "בבית" ובמקביל להביא המון קהל חדש, וזה עבד: Destroyer פיצץ, Beth עלה לראש המצעד האמריקאי ולא יצא מהרדיו, God Of Thunder היה ההמנון של ההופעה כשסימונס עולה בכנפי עטלף, יורק דם ובולע אש, זה היה המקור לתדמית החיצונית שבאה אח"כ בבלאק מטאל, Shout It Out Loud היה המנון רוק של מיליונים מהסוג שמשמש כדגל של דור, וקיס הפכו למפלצת ענקית שממנה אי אפשר להתעלם, שנת 1976 היתה השנה של קיס, ההפקה היוצאת דופן והמחשבה מאחורי בחירת השירים הביאה את הלהקה בדיוק לאן שרצתה להגיע – לטופ.

הרלוונטיות העיקרית של ההוצאה המחודשת הזו מעבר לחוברת המגניבה והעטיפה החדשה היא בהבנה וההפנמה מה הכח של מפיק ואיך זה מתבטא, ההקלטה שיש כאן היא לא ההקלטה שאתם מכירים מהאלבום אלא אחרת, היא מכילה בערך שלושת רבעי ממה שיש באלבום אבל 25% של אלמנטים שונים שלא היו באלבום כתוצאה מהחלטות מיקס ועיבודים שונים לשירים, ה 25% האלו הם דומיננטים מספיק על מנת להצדיק הוצאה מחודשת לאחד מאלבומי הפאר של עולם הרוק הכבד מאז ומעולם, אם מיקס זה התהליך בו שמים שכבת דבק שעטפת את המוזיקה ומאחדת מעל הכל שכבה של גימור סופי, ז כאן נתנו לדבר להנמס והביאו לכם את המוסיקה כמו שהוקלטה במקור באולפן ההקלטות, בעיני זה מרתק, לא יודע אם זה יותר טוב או פחות טוב מהמקור, אבל זה בטוח תוספת נהדרת וחלק נוסף שנותן מבט אחר על האלבום החשוב הזה.