Kna'an – First Impressions

Kna’an היא, למי שלא מכיר, להקת דת' מטאל מלודי מנהריה, ישראל. העובדה שעבדכם הנאמן נהרייני גאה, והעובדה שנהריה איננה בדיוק מטרופולין ענקי עם מאות אלפי תושבים, הובילה אותי להפגש עם Kna’an עוד בתחילת דרכם, אי שם ב-2002. מאז זרמו מים רבים בפרת ובחידקל, ויצא לי לראות את הלהקה הזו גדלה מלהקת נוער שמנגנת במקלטים (המונח הישראלי, ובמיוחד בצפון-ישראל, של להקת גאראג') לאחת מהמופעי מטאל האנרגטים והאגרסיבים יותר על הבמה. ב-2005,לאחר כ-4 שנות קיום, הוציאה הלהקה דמו ראשון בשם Slavery, אותו סקרתי גם כן. הדמו אמנם היה סנונית ראשונה מהלהקה מבחינת הקלטות, והוקלט באמצעים שכיום היו נדמים כבדיחה, אבל מן הסתם הדבר הוסיף לאוטנטיות שלו, להיותו דמו שנעשה מאהבה ולא מכסף.

ארבע שנים אחרי Slavery מגיע First Impressions, אלבומם המלא הראשון של הלהקה. האלבום, אשר מתיימר ובצדק לתאר מספר סיפורים מהמקרא, מחמשת חומשי התורה, בתצורה מטאלית ודורסנית, אולי לא נשמע כל כך חדשני כיום, כאשר Orphaned Land כבר גללו את סיפור המבול באינטרפרטציה שלהם, ו-Amaseffer התחילו להביא את יציאת מצרים כטרילוגיה אפית ומרהיבה, אך כפי שסיפורי הויקינגים, אודין והאלים הנורדים אינם מנת חלקה של להקה אחת בלבד, אלא של סצינה שלמה, ככה גם האינטרפרטציה של Kna’an לסיפורי בראשית מקבלת נפח שונה לחלוטין כאשר הלהקה ניגשת במלוא הכוח אל העוצמה אל הסיפורים התנ"כיים המוכרים כה טוב לכולנו.

האלבום עוצב על ידי מירי מילמן הנהדרת, אשר נראית ככוח עולה בשמי העיצוב המקומי, ועם קצת מזל גם לא מעט בחו"ל, מציג את עץ הדעת ואת האדם הראשון אשר מתחוור אל התובנה הנוראית של טבעו, שבמשל מוסרי ומקראי כאחד מוכיח שבצימאון האדם לגדולה הוא יהרוס את גן העדן בו נולד וגדל.
היצירה הראשונה באלבום, מאין פתיח אם כי ארוך יחסית ל-Intro בלבד, נקראת Vayehi – כמובן "ויהי" על מילת הבריאה האלוהית, אשר יוצרת את העולם יש מאין והיא נשמעת אפלה ומעבר להישג מילים אנושיות. הפתיח הקודר מכניס המרוצף קלידים (עבודתו של אלכס, קלידן Winterhorde) והתופים הטרייבלים משתנה לנעימה אקוסטית מעודנת, כהשתנות החושך אל האור, כאשר נפצח השיר הראשון באלבום, Genesis. Gensis הוא שיר ותיק של Kna’an – דת' מטאל מלודי מסורתי עם כי מחודד עם מגע מיוחד מצד המלודיה של הגיטרות. מי שזוכר את השיר עוד מהדמו הראשון של הלהקה, מכיר את הניואנסים האלה. מעט נגיעות אוריינטליות, אבל לא באמת כאלה שיהפכו אותם ל-Orphaned Land Wannabes, וקורטוב של בלאק מטאל, קצת בבחירות הסאונד הדק והטרבלי (ואין ספק שליווי הקלידים ושירת האופרה הנשית כתוספת רקע מוסיפים לכיוון ההוא). מצחיק מה לראות להקת מטאל אשר לוקחת כל כך הרבה מהז'אנרים הטמאים והקיצוניים כדי לבשר סיפור שכל כולו חיזיון הבריאה, בלי ביקורת או חצי ארס, אלא פשוט כסיפור אווירתי.

אמצעו של השיר, לאחר ששת ימי הבריאה, מביא קטעי מעבר אקוסטי ואיתו סולו חשמלי. בוא מתעוררת הבעיה העיקרית של Kna’an. הם שולטים לגמרי בחלקת האווירה, השירה, הקצב וההלחנה, אך ביצועי הסולו עדיין לא עוברים באוזן כמשהו ערב ונעים לכל. אני מניח שזה עניין של לאהוב את זה או לשנוא את זה, לי האמת זה מעט גורע, אבל אני יכול להבין שאפשר להתענג על בחירת המלודיות המעניינות והייחודיות האלה. בגדול, מכיוון שהשיר כולו נחלק לקראת קטע אווירתי של לחישות סיפוריות מצד סולן הלהקה הכריזמטי אדיר רון, הסולו לא באמת מוריד מערכו של השיר.

השיר העוקב הוא ללא ספק השיר הטוב ביותר באלבום, או לפחות היצירה המושקעת והבומבסטית ביותר בו. גם אורכו של השיר, העובדה שהוא מחולק לשני חלקים ברורים – והסיפור המלווה אותו בחטא הראשון האנושי עושה את השיר בהחלט קורע לב. גם שומעים היטב שהשיר הזה נכתב באופן בוגר הרבה יותר, הסולו הראשון מעלה את חן השיר כלפי מעלה, והשירה הגרונית והצורמנית של אדיר רון מפלחת את הלב כמו כידון עשוי קרח. חכו שתשמעו את הפזמון ותבינו למה אני מתכוון. The End of Purity נותן לכל הלהקה להתבטא, להוציא את החלקים ה-Opeth-ים שלה, אם זה בנגיעות פרוגרסיביות, לחנים מורכבים של מוזיקה קלאסית כמעה וגם עידון מיוחד לנושא רומנטי כמעה. ללא ספק השיר הטוב באלבום.

מיד לאחר סיפור גירוש גן עדן מגיע סיפורם של קין והבל – בצורת Scarred Forever. גם אחד מהשירים הטריים ביותר באלבום, אולי המאוחר בהם, מראה התפתחות וטכניקה גבוהה – הוא השיר שנופל רק במעט מ-The End of Purity בכוחו, וגם הוא משכיל לשלב בין האדפטציה החדשה של Kna’an לעולם המוזיקלי המודרני – בין אם זה בנגיעות של דום מטאל מדכא שנראה שלקח אפילו מעט Draconian עימו, לבין אם זה השפעות פסיכוטיות כמו ברגעי השיא שלא היו מביישים הרכבי פוסט-הארדקור כמו Norma Jean וחברותיה במטח דיסוננטי של גיטרות.

השיר הכי "מסורתי" של Kna’an מבחינה סגנונית, זה שמקבע פחות או יותר את מה שהם היו במשך 8 השנים האחרונות בצורה המסודרת ביותר הוא One Single Speech, סיפור מגדל בבל, השיר הכי טוב מהדמו (בחלק מהעותקים) וכמו כן גם הכי בנוי נכון, בו המלודיה הניסיונית של מעוז קין ויוני ביטון הולכת ונבנית במין תהליך שמראה באופן כנה גם את תהליך ההתבגרות של Kna’an כלהקה, ובאופן אירוני גם את שלבי בנייתו של מגדל בבל עצמו, נדבך על נדבך. שיאו של השיר הוא הסיומת המלודית שלו – לאחר שעולים את כל המדרגות אליו. בהחלט אחד מהרגעים המוצלחים ביותר באלבום.

השירים Sulfur Salvation ו-Biding Testament הם איבחות דת' מטאל מלודי מוצלחות, לחלקם החלקים הכבדים יותר באלבום – במיוחד לאלה שמחפשים את הדת' מטאל המסורתי שלהם בצורת At The Gates או Dissection. האחרון מבין השניים ממש כבר נושק ל-In Flames, וזהו איזכור לטובה באופן מלא.

The 12th Star הוא אחד השירים המוצלחים ביותר באלבום, ולא סתם נבחר להיות סינגל שהוקלט עוד לפני כניסת הלהקה להקלטות האלבום עצמו (אשר הוקלט על ידי אייל גלוטמן). הוא כנראה השיר הכבד ביותר, בסופו של דבר, באלבום, במיוחד בעל פתיח אלים במיוחד ומי שעוד לא זכה להכיר אותו רצוי שיעשה זאת במהרה.

הבעיה העיקרית של האלבום הוא הפער הנבדל בין שירים כמו Slavery (שגם נוכח באלבום) ו-Genesis שמורגשים שהינם שייכים לתקופה אחרת, למרות העיבודים המוזיקליים שהם עברו מאז ימי הדמו. למרות שנוכחותם גורמת לאלבום להשמע מגוון וורסיטאלי הרבה יותר מבחינה מוזיקלית – ככה גם הוא נשמע מבחינת רמת הלחנים. למזלנו, Slavery לא סובל מהלחן המסורבל כמעה של שיר הפתיחה, אלא נהנה מדינאמיקה גבוהה בהרבה – ולמעשה המהירות שלו שופצרה כדי להפכו לשיר כבד ולהיט הופעות מובטח.

Goldblind הוא השיר המטאלי האחרון באלבום, והוא גם הניסיון של Kna’an של השנים המאוחרות לחזור ולחקור את הסגנון שהם פרצו עימו בתקופת הדמו (אותו אאלץ להגדיר בהעדר הגדרה יותר מוצלחת כדת' / בלאק מטאל מלודי אוריינטלי – למרות שיש בו הרבה יותר מכך) רק בנקודת מבט מפוקחת ובוגרת יותר כמלחינים ומבצעים.

האלבום נחתם עם השיר Walk to the mountain אשר מספר את מות משה על ידי סולן אורח (אלירן וייצמן, סולן להקת הדום / בלאק מטאל הפרוגרסיבית Asgaut המנוחה, בעל קול זך כשלג ההרים). לצערי, בתור מי שמכיר את הביצועים של וייצמן בעבודתו ב-Asgaut די התאכזבתי מביצוע אנמי ויותר מדי 'לפי הספר' שהפך את השיר מבלדה פיוטית ליותר נעימת מדורה שכזו – אך אולי גם חלק מאיכותו של השיר מובעת ככה, על מנת שכל הקהל יוכל לשיר אותו עם הלהקה. אין ספק שלדעתי מדובר בסיומת נהדרת ומוצלחת במיוחד לאלבום שמציג להקה בוגרת הרבה יותר, גם אם עדיין סובלת מסינדרום "הלחן האוריינטלי רודף אותי בחלק מהסולואים" – הסינדרום הזה עושה את Kna’an למה שהיא, לטובה ולא לרעה.

בסך הכול, מדובר באלבום מטאל ישראלי משובח, בהחלט חותם נהדר להשאיר על סצינת המטאל הישראלית ההולכת ומתפתחת בהוכחה שלא צריכים לטוס עד לאירופה כדי ליצור מטאל משובח וייחודי.