Knights Of The Abyss – Shades

הופה, הנה להקה שנשמעת מבטיחה, עם עטיפה מבטיחה ופוטנציאל מבטיח. הלהקה Knights Of The Abyss היא חבורת ילדים אמריקאים מאריזונה שיודעים להבטיח ומתקשים לקיים. זהו אלבומם השני, ולעזאזל – הוא יצא איזה 10 חודשים אחרי הראשון – וגם אני לא כל כך שמתי לב מתי זה קרה. הלהקה חתמה ב-Ferret Records, שהיא חברה שאוהבת לדחוף את הלהקות שלה עמוק בתוך אוטובוס עם עוד 4 להקות כמוה, ומאחורי להקה אחת שכבר סיימה את חטיבת הביניים ללהקות מסוג זה – ולשלוח אותן לקרוע את המדינה בסיבובי הופעות בלתי פוסקים ובלתי מצליחים באמת.

Knights Of The Abyss מנגנים, לא למרבית הפלא, דת'-קור (יעני, נו בהעדר הגדרה נוספת). יש שם הרבה דת' מטאל, הרבה מטאלקור, מעט שוודי ומעט מאד מקוריות. הקונספט הלירי מאחורי האלבום הוא, ובכן, הגהנום, על גווניו ומלוא תצורותיו הנוצריות, והקאליבר היחידי שבולט שם לעין זה המתופף לשעבר של Job For A Cowboy, שגם הם, כפי שזכור לי, לא היו פה לפני 4 שנים. הכל מרגיש טרי מדי ובוסרי מדי בשביל Knights Of The Abyss. השירים עושים את העבודה, אבל אני לא אזכור אותם מחר, בטח שלא בעוד שלושה חודשים. אז נכון, העטיפה והשמות של השירים זועקים "מטאל!" לכל עבר, אבל אולי הלהקה הייתה צריכה לנוח ולחשוב לרגע לפני שהיא משחררת אלבום שני – שלא מחדש כלום מהז'אנר, בטח לא מהאלבום הראשון.

הלהקה הזאת לא עושה שום דבר מיוחד שמצדיק את תשומת הלב שניתן לה, כשיש להקות כמו The Black Dahlia Murder או Born Of Osiris שמעניינות את עבדכם הנאמן פי מאה מאשר להקות שהן, ובכן, חיקוי של החיקוי של החיקוי שלהן. האופנה הזאת צריכה להגמר, ובעוד ש- Knights Of The Abyss לא באמת עושים משהו אסור, הם לא עושים שום דבר ששווה תשומת לב. לא רק זה, הסולן Mike Manheimer בעצם לא שר באלבום הזה, אלא סולן אחר, בשם Dustin Curtis – סולן הלהקה השכנה A Breath Before Surfacing – שהובא במיוחד להקלטות האלבום, כי הבחור המקורי פצע את הגרון במהלך סיבוב ההופעות שקדם להקלטות. במקום לסדר את ההקלטות מחדש – ואני יודע שמדובר בברוך רציני – העדיפה הלהקה לומר ל-Mike היקר "עזוב אותך הקלטות, העיקר שתעשה הופעות, ושהאלבום שלנו כבר ייצא כי הוא מהווה בשורה חדשה וכל כך מיוחדת לעולם המוזיקה שהוא לא בר דחייה בשום צורה!" מה שהתגלה כלעג לרש בתור מי שמחפש אלבום מטאל משובח.

אז האמת, אין לי מושג איך Mike נשמע על מיקרופון, ואני לא באמת מעוניין לדעת, כי השכיר הזה עושה נאמנה את העבודה. הצרחות הגבוהות שלו לעניין, הנמוכים שלו מתפתלים כמו שצריך, ולמרות שהתרומה היחידה של Mike היא הליריקה – היא מהללת את השטן או מאיימת מפניו בצורה הראויה והרצויה. אין חדש תחת שמש אריזונה הקופחת. גם מבחינת נגינה אין שום דבר חדש, אבל הכל עובד בצורה מספקת. זה מספק – את מי שמחפש את להקת הדת'-מטאל-קור הבאה, ולא מסוגל משום מה להסתפק בארבעת מיליון הלהקות הנוכחיות בעולם כבר. אז כן, הם עושים טורים מזה 3 שנים, והם הראו מסירות גבוהה למלאכה, אבל בחיי – אני אומר שעד חלוף העשור, אף אחד לא יזכור שירים כמו "Dis Unveiled" או "Suicide Reign" – כמו שאף אחד לא יזכור את Knights Of The Abyss.

מתישהו, מטאליסט כלשהו צריך להגיד "די, נשבר לי. תעשו משהו מקורי, או שלא תעשו שום דבר. כי זה לא מספיק טוב כדי לפצח לי את האוזן, ולא מספיק מעניין כדי להיות ממש מגניב לשמיעה חוזרת." הסטוץ המוזיקלי הזה נגמר, Knights Of The Abyss, ואני מצטער להיות זה שמבשר לכם. אני מקווה ש-Ferret יפסיקו להחתים להקות שלא מלאו להן שמונה-עשרה. זה ניצול ציני של מאזינים ולהקות קטינות בהשלכתן לסיבוב הופעות ללא סוף, ורק כך להתפלא שהז'אנר הגיעה לשחיקה רבתי. אה – כמו כן, אני מתפלל לזה שהקודם שלהם היה יותר טוב, רק כי הזלזול הנוראי הזה ברעיון של "להיכנס להקליט אלבום 10 חודשים אחרי הראשון, עד כדי כך שלא חשוב לנו שהסולן שלנו יהיה על המיקרופון" ממש חורה לי.