Korn – The Serenity of Suffering

(אזהרה: סקירה זו נכתבה בסימן נוסטלגיה)

את Korn התחלתי לשמוע אי שם בגיל 14. הם היו אחת הלהקות הראשונות ששמעתי כמטאליסט, ומאז בהדרגה הפחתתי את המעקב אחריהם ואחרי חומריהם החדשים בעודי מתפתח מוזיקלית לעבר תת ז'אנרים אחרים.

צריך לתת איזשהו קרדיט ענקי ל-Korn לדעתי. להקה שבאלבום הראשון שלה, בשיר הראשון שלה למעשה המציאה במו ידיה (וגיטרותיה וגרונה) תת ז'אנר שלא היה קיים קודם – ניו מטאל. אתם יכולים לאהוב את הז'אנר הזה, אתם יכולים לבוז לו, אתם יכולים להגיד שהוא לא מטאל ואתם יכולים לזכור לו חסד נעורים, אבל הוא כאן, או למעשה, אפשר להגיד שהוא חזר.

אחרי לפחות ארבעה אלבומים של הלהקה שהצליחו לשעמם אותי בטירוף ולגרום לי לחשוב שהנה, עוד להקה נהרסה עם השנים, החליטו Korn לחזור למקורות, מה שלרוב הלהקות לא הולך כל כך טוב. אז איך זה הלך ל-Korn? הם מתחילים אותו עם Insane, שבשניות הראשונות כבר מחזיר אותי לימים היפים, של בניה נחמדה של מתח לקראת התפרצות שמקפיצה אותי שוב ומזכירה לי כמה אנרגיה הייתה לי פעם. בית רגוע עוצר מוקדם מדי את סחף הקפיצות ואז נכנס פזמון המנוני נחמד, ושוב ריף מקפיץ אולדסקול, שוב צעקות וחוזר חלילה. עוד שיר שבנוי כמו רכבת הרים, רק מחמיץ במעט את הזמן שהמעריצים צריכים להינות מלקפוץ. אחרי הפזמון השיר זורם לריף גרובי נחמד, קצת מהשירה הדרמטית החריגה והידועה של ג'ונתן דייויס שנשמע כאילו מעולם לא הזדקן, קצת גירודים על המיתרים, כי בכל זאת, אין חוקים בניו מטאל, ושוב פזמון. אז מה היה לנו? שיר עם מבנה קלאסי, הצהרת כוונות של חזרה לשורשים של הדרך בה Korn המציאו את הניו מטאל, ולהקה של אנשים ששכחו שהם הזדקנו בחמש עשרה שנה מאז שהם נשמעו כל כך טוב בפעם האחרונה.

Rotting in vain נפתח גם הוא בריף מקפיץ, התופים עם גרוב, הבאס איתם, ג'ונתן חוזר לספר לנו כמה הוא סובל ושוב פזמון המנוני מהסוג שכל כך כיף לשיר ולהתבכיין על כמה אנחנו סובלים, בדיוק כמו כשהיינו בני 14, פריקים צעירים וממורמרים על החיים. אחרי הפזמון השני דייויס חוזר למילמולים לא ברורים בסגנון Twist האלמותי ושוב מעיף אותי לפזמון. בשלב הזה ניכר ש-Korn רחוקים מלנסות להכניס נוסחאות חדשות ללקסיקון שלהם. הם הולכים על המבנים הקלאסיים של שירים, רק בתוספת תיבול שטיקים ידועים של הז'אנר.

אחר כך מגיע black is the soul שעדיין לא הבנתי אם זה שם רציני או בצחוק, כי הוא נשמע פריקי פוזרי מדי, אבל האמת שלא התעמקתי בלחפש תשובה לשאלה שלי. הבתים של השיר מזכירים לי קצת את Somebody someone, מה שבהחלט עושה לי טוב. לצערי, הפזמון לא מגיעים למחוזות אליהם הגיע הפזמון בשיר הקלאסי, אלא שוב פזמון לכאורה מלודי, לכאורה מתאים ל-sing-along, אבל בפועל, זה כבר שלוש שירים עם אותו סגנון של פזמון וזה כבר מאכזב. בחייאת ג'וני! איפה הצעקות?! איפה הסבל?! בעודי כותב שורות אלה נראה שג'וני החמוד מקשיב לי ועובר לצעוק Just give me back my life! בדרמטיות, על עוד ריף מקפיץ, ואני שוב חוזר בזמן למסיבות בהם היינו עושים הד-באנג ומחזיקים את הראש וחושבים על כמה רע לנו בחיים. הו, איזה ימים יפים אלה היו.

אחרי פילר בעל אותם מאפיינים כמו השירים הקודמים בדמות The hating, מגיע A different world, המארח את קורי טיילור, איש Slipknot ו-Stone Sour, עוד אב מייסד של ז'אנר הניו מטאל. כשנתקלתי בדואט הזה, עוד לפני ששמעתי את השיר עצמו, הציפיות שלי היו מאוד גבוהות. בפועל, חוץ מהרבע האחרון של השיר, הוא נוטה די לשעמם ולאכזב, ובמידת מה לגרום לי לפנטז על אירוח של קורי טיילור בשירים מהאלבום Follow the leader.

אחרי שלושה שירים בינוניים מגיע When you're not there , שמתחיל כמו עוד שיר Korn ממוצע, ובפזמון הופך לפתע לשיר אהבה כואב ומדבק, מהסוג שגורם לך לרצות לשמוע אותו שוב. עובר פזמון שני, קצת רעש, פילדי הבאסיסט נשאר לבד להרביץ לבאס ואז כולם יחד נכנסים לריף מקפיץ אולדסקול שמרים את כל השיר ועושה לי טוב בלב. אין ספק שהייתי חורש את השיר הזה אם הייתי מטאליסט שבור-לב בימים אלו.

Next in line נשמע כמו שיר עם מטרה אחת: להזכיר לנו איך עושים ניו מטאל. בלי חוקים. אתה רוצה להרביץ לגיטרה? תרביץ. רוצה לשרוט את המיתרים? תשרוט. רוצה ציפצופים? תצפצף. כל צליל לגיטימי. רק חבל שגם כאן במקום פזמון צורח וסוחף שוב קורן נופלים לפזמון לכאורה מלודי ורגוע שקצת הורס לי את כל הוייב של השיר.

אחרי Please come for me הקצר והכבד אני נאלץ לעצור ולהתעכב על משהו. Baby?! מה לעזאזל!? יש פה איזה קאבר לג'סטין ביבר או משו? אז אני שומע את תחילת השיר, קצת מזכיר לי את Freak on a leash, מה שמחזיר לי את החיוך ואז נכנס עוד ריף מקפיץ, ועוד ריף עוד יותר מקפיץ מיד אחריו. ג'וני פותח את הפה ואומר baby כמה פעמים ואני שוב שואל את עצמי: מה לעזאזל?! שוב פזמון בינוני, שמסתמן בתור המחלה העיקרית של האלבום הזה, ושוב baby baby שמביא אותי למחשבה שאולי ככה Korn מנסים להגיע לפקצות צעירות. לפחות הלהקה הגדילה ועשתה C part ראוי, כבד וסבלני שמחזיר את הצוואר שלי לתנועת מטוטלת.

האלבום נחתם ב-Everything falls apart שאינו שונה משאר השירים באלבום לטוב ולרע, ולמעשה אפשר לסכם איתו את האלבום. אז מה היה לנו כאן (חוץ מפלאגים, פלטינות וכל זה)? מצד אחד, הרבה קטעים שלקחו אותי אחורה בזמן לימים היפים של Korn בשנות ה-90' העליזות, ריפים מקפיצים, שטיקים שדי התגעגעתי אליהם וג'ונתן דייויס אחד שלא איבד מעולם את הקול המיוחד שלו. מצד שני, דווקא בפזמונים האלבום נופל שכן הם כולם בנויים על אותה תבנית, בעלי אותו אופי בדיוק, שפשוט לא עושה את העבודה כמו הפזמונים הישנים (ע"ע שירים כמו Got the life). האלבום בהחלט מתעלה על כמה מקודמיו ובהחלט חותר לחזור למקורות אך נראה ששיעורי הבית בקורס אולדסקול והיצירתיות לא הוטמעו עד הסוף בשירים.