Korpiklaani – Manala

Korpiklaani תמיד היו עבורי מן להקה כזאת של "בסדר, נו, נחמד". הם סבבה והכל ואני לא אעביר הלאה אם עלה שיר שלהם בפלייליסט, אבל לשבת ולהקשיב לאלבום שלם שרובו מדבר על הילולות שתיה לאור ירח לא תמיד עובד לי. אני לא חושבת שיש ויכוח על זה שהם טובים במה שהם עושים, פשוט מה שהם עושים לא מתאים לכל אחד, ובוודאי כשהם שומרים בעקשנות מעצבנת על עקרון "הוצא אלבום כל שנה ואל תאפשר להם לשכוח אותך". גם Amorphis עושים את זה, אבל על Amorphis יש מעין קונצנזוס לא כתוב וכולם עפים עליהם ממילא בעוד Korpiklaani עדיין לא ממש מצליחים לצאת מנישת ה"כן, פולק זה מגניב אבל לא בשבילי" אם לא נולדת ויקינגי במקרה.

בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקה שאני מסמפטת, ולהקה שבסך הכל מוציאה אלבומים לא רעים בכלל אחד אחרי השני, לא באמת ציפיתי מ- Manala ליותר מדי – המנה השנתית של Korpiklaani לוריד. תכל'ס? הצליחו להפתיע אותי. זה נכון ש- Korpiklaani תמיד היו מטאל ללא עוררין, גם עם כל הפולק שדחפו פנימה, אבל Manala, שפירושו המקום בו נמצאים המתים לפי המיתולוגיה הפינית, הוא אולי האלבום הכי כבד שלהם עד כה. יותר נכון, הוא נשמע יותר כמו אלבום מטאל עם השפעות פולק מאשר ההפך, וזה כבר הרבה יותר קליט לאוזן המפונקת של רוב המאזינים שלא נולדו בצד הנכון והקר של הפלנטה. בעצם, בכלל יש כאן שני אלבומים – אותם שירים בשניהם, אלבום אחד באנגלית והשני בפינית. אם תשאלו אותי? לא מצאתי את ההבדל, המבטא שלהם באנגלית ממילא לא משהו ואי אפשר להבין מילה ממה שהם אומרים (למעט המילה "Glorious" על כל צורותיה, המתבקשת בכל אלבום פולק\פאוור שהוא) אז לא ממש משנה לאיזה מהם תקשיבו. בפינית זה נשמע יותר אותנטי אני מניחה.

מיד נדלקתי על השיר הפותח "Honor" עם הזמרור ההמנוני שנתקע לך במוח כבר בהתחלה והפזמון הכיפי והמון המון הבי מטאל בין לבין. גם לאחר שמיעת כל האלבום כמה פעמים, זה נותר השיר שהכי עשה לי שמח בלב. הסבבה ממשיכה עם "At the Huts of the Underworld", ולמרות מקצב ה- Humppa המהיר שהתופים מתעקשים להתקע עליו גם זה שיר הבי מטאל לכל דבר עם שירה גרונית ומלוכלכת, גיטרות כבדות ופזמון קליט. אם לא הייתי יודעת שאלו Korpiklaani בחיים לא הייתי מנחשת. ההפתעות ממשיכות עם "The Steel" שמתאפיין במוטיבים מוזרים שלא ממש שייכים לסגנון אלא יותר מזכירים סטייל אינדסטריאלי או מודרני יותר. זה מוציא אותי משלוותי וגורם לי להקשיב, אז כנראה שזו בחירה נבונה. ב- "Soil of the Corpse" כבר שומעים יותר את המוטיבים הפולקיים שמזוהים עם הלהקה אך גם כאן הם משמשים יותר כקישוטים שמדי פעם מתפרצים קדימה ולא כליין עיקרי שתופס את כל רוחב התמונה. טוב נו, זה גם שיר השתיה הראשון באלבום, באמת הגיע הזמן אחרי שלושה שירי מורשת קרב (לא באמת ציפיתי לנושאים מגוונים יותר). בניגוד לשירי שתיה אחרים מאלבומים קודמים, השיר הזה עדיין לא מכריח אותי לדמיין גמדים שיכורים רוקדים ביער יחד עם פיות מסטולות בשעת ירח מלא, אז אני מניחה שגם מי שלא ממש אוהב פולק יצליח להתחבר לזה. "Predator's Saliva" חוזר למטאל הבלתי מעורער עם גיטרות מנסרות וזה אולי השיר הכי כבד באלבום שאפילו לא מפחד מדאבל בס וגראולים שאנחנו מקבלים פה ושם. אפילו הכינורות ברקע לא מצליחים להרוס לי את ההדבאנג.

"Dismal" אמור להיות בלדה פולקית עמוסה בכלים מלודיים, אבל השירה הנמוכה והחלודה ש- Korpiklaani מתאפיינת בה קצת הורסת לי. היא משרתת את המטרה – זה נשמע כמו סיפור מסביב למדורה על לוחם גדול\אל קדום\מה שזה לא יהיה, כשמספר הסיפור הוא כמובן שועל קרבות, זקן וחצי שיכור – בעצם כן, זה נשמע בדיוק כמו שזה אמור להשמע. ב- "Husky Sledge" יש כמה כלים מוזרים שאני לא ממש מצליחה לזהות, אבל דווקא הצלילים הלא מוכרים לאוזן המערבית מעוררים בי את הסקרנות, גם אם הקטע הזה די חסר פואנטה מוזיקלית או סיפורית ו-"Dolorous" בכלל נשמע לי כמו איזה ניגון חסידי שנפל מגדולתו, כלייזמרים משהו, אבל "Dream" והשיר הסוגר כבר הרבה יותר בסגנון הישן והמוכר של Korpiklaani ומחזירים את האוזן המבולבלת שלי לתלם.

הסיבה שנדלקתי על Manala היא שהוא מספק לי משהו שלא באמת חשבתי ש- Korpiklaani יודעים לספק – ורסטיליות. הוא מצד אחד הרבה יותר נגיש לאוזן האנינה שלא בדיוק אוהבת כלים שהם לא גיטרה-בס-תופים במטאל שלה, אבל מצד שני מצליח להכניס את האלמנטים הפולקיים בהפוכה. והם לא מסתפקים רק בזה, אלא גם שואבים עוד אלמנטים מסגנונות שונים לגמרי שלא חשבתי שאשמע אצל Korpiklaani, ולכן האלבום הזה מתבלט אצלי מעל האלבומים האחרים שלהם שקוטלגו כ"נחמד" בזה אחר זה. פחות שירי "ריקודים ביער", יותר קטעי "הדבאנג עם דיסטורשן" תוך שמירה על הרמוניה ואיזון בין הדברים, ואני מרוצה. זו אולי הפעם הראשונה שאני יכולה להמליץ על האלבום לכאלה שפולק מטאל הוא לא ברשימת המועדפים עליהם.