Korpiklaani – Ukon Wacka

מי שלא שמע את השם Korpiklaani מעולם, שיקום. אפשר לאהוב אותם ואפשר שלא, אבל אי אפשר להתעלם מהם. להקת הפולק הפינית הצליחה לעשות את הבלתי סביר ובגדול – לקבל הכרה ברחבי העולם ואהדה כבר מהאלבום הראשון שלה, אף על פי שהם בז'אנר מאוד ספציפי התופס נתח קטן מאוד במטאל, ואף על פי שלרוב הם שרים בשפת המקור שלהם ולא באנגלית. Ukon Wacka הוא האלבום השביעי שלהם, ובנתיים אף אלבום שהם הוציאו לא נחשב לכשלון, להפך. נדמה שגם קהל מטאל "מסורתי" יותר מאוד אוהב אותם – קחו מטאליסט אקראי, שלא משנה מה הקיק שלו, מהמטאליסטים הכבדים ועד למעריצי גלאם רוק רך, הסבירות שתמצאו אצלם Korpiklaani באייפוד גבוהה מאוד. דווקא בגלל שהם שוברים את השגרה שאנחנו רגילים אליה ומציעים משהו שונה, קליל וכיפי קל לנו להתחבר אליהם ולא משנה מה המטאל האהוב עלינו.

החבר'ה הפינים נחושים בדעתם לזעזע את עולם המטאל בשירה וריקודים מסביב למדורה ביער, בליווי חלילים, אקורדיון ושאר כלים שהז'אנר לא בדיוק מתאפיין בהם. עובדה, בשבע שנים הם הספיקו להוציא שבעה אלבומים שיכורים ושמחים שהצליחו לעשות לאוכלוסיה שלמה טוב על הלב. כשניגשתי לאלבום חששתי בהתחלה, כי אחרי אלבום וחצי של הבחורים השמחים האלה די קולטים את הקטע. חששתי שזה יהווה שידור חוזר למה שכבר שמעתי מהם, שכל השירים יישמעו אותו דבר. הם אכן מסוג הלהקות שאם שמעת אלבום אחד שלהם – שמעת את כולם, אבל כמו מאחורי כל להקה שעושה את מה שהיא עושה לאורך זמן ועושה אותו טוב, קיימת נוסחה מנצחת, והיא קיימת גם אצלם. מדובר בשילוב מנצח אך טריקי מאוד, שלא קל להגיע אליו: מצד אחד להמשיך לעשות את מה שמצופה מהלהקה ומה שהמאזינים מצאו בה מלכתחילה, ומצד שני כן ליצור משהו מעניין וקצת שונה מהחומר הישן. עם Korpiklaani אין הפתעות, מי שאהב את האלבומים הקודמים יאהב גם את זה, הוא באותו סגנון ובאותה אווירה. מה שכן, יש לי הרגשה שאולי הוא קצת יותר מטאלי מהקודמים, לפחות יש בו משהו קצת שונה והמשהו הזה הופך לי את חוויית השמיעה לכיפית ולא לעוסה.

דווקא כל שיר מציג משהו אחר. זה נכון שכולם מעלים אסוציאציות של מסיבה מטורפת עם פיות ושדונים ביער והמון המון יין-דבש, אבל אם לדוגמה השיר הראשון יותר פולקי ובאווירת פאבים עליזה, השיר השני, שהוא בכלל קאבר למשהו, כבר יותר כבד מבחינת השירה והמקצב ועם קצת דמיון ויצירתיות אפשר לקבל פה אחלה שיר הבי-מטאל, ב- Lonkkaluut"" כבר לא ממש צריך לדמיין – התיפוף מהיר וקצבי, הגיטרות עמוסות בדיסטורשן, והשירה עמוקה, גרונית ומחוספסת. הפזמון והסי-פארט בכלל נשמעים כאילו נלקחו משיר של Metallica. אם נחליף את הפינית באנגלית ונוריד את החלילים שברקע נקבל שיר "טרו מטאל" לכל הדעות, וזה לדעתי הקאצ' הקטן באלבום שהופך אותו לאלבום שכיף לשמוע, למרות שאנחנו כבר יודעים למה לצפות. עצה שלי, אל תקשיבו ל- ""Tequila – השיר הזה יוצר דחף בלתי נשלט לצעוק "טקילה!" בעליזות על אנשים תמימים ברחוב. השכרות והבלגן עולים כאן רמה וזה אחד השירים הטובים והדביקים שבטוח יגרמו לכם לחייך. "Ukon Wacka", שיר הנושא, עדיין שומר על הכובד והעוצמה, אבל השירה המסתלסלת נשמעת כאן כמו תפילה לאלים פאגאניים עתיקים, לצד האווירה השמחה אפשר לשמוע קצת געגועים לימים שבהם התקיימו יצורים קסומים ולפריקונים מילאו את הגינות. "Vaarinpolkka" האינסטרומנטלי מכיל כמה קטעי סולו בניצוח האקורדיון, והוא בעצם קטע ריקוד אירי קופצני שיכול להלהיט כל מסיבה משעממת, ו"Surma" סוגר את האלבום בקצב מהיר עמוס דאבל בסים, צעקות והעוצמה של היער הקסום ש- Korpiklaani מזמינים אותנו לתוכו כל שנה מחדש.

Korpiklaani מאמצים הרבה אלמנטים מסגנון הנקרא Humppa, "הג'אז של הפינים", בו נעשה שימוש נרחב במקצבים של שניים או ארבעה רבעים בתיבה בקצב מהיר. יש גם ריקוד שהולך עם זה יופי, ולהקות פולק שמחות לאמץ את זה לחיקן משום שזה מסתדר בול עם הקופצניות והקצב שקל לקלוט. מי שלא אוהב את הלהקה לא יתחיל לאהוב אותה בזכות Ukon Wacka, ומי שאוהב אותה בוודאי יאהב אותו, אבל גם מאזינים מז'אנרים אחרים יכולים להתחבר אליו בקלות ולצלול לתוך ארבעים דקות של עולמות פנטזיה, יצורים אגדתיים וריקודים. אה כן, והרבה אלכוהול כמובן.